מכירים את הכפיל של ניקולס קייג' מ-1870, זה שמוכיח שהשחקן הוא למעשה בן אלמוות? אז לוסיל בול ודברה מסינג. שתיהן כוכבות של סיטקומים אמריקאיים אהובים ("לוסי אהובתי" משנות החמישים ו"וויל וגרייס" משנות האלפיים), והדמיון ביניהן כל כך בולט שמסינג אף שחזרה בעבר את אחד המערכונים הידועים של "לוסי". על פניו, הביוגרפיה הקולנועית של בול כבר ליהקה את עצמה. אבל לא - היינו חייבים לתת עוד תפקיד לניקול קידמן.
האדם היחיד בהוליווד שעסוק יותר מניקול קידמן הוא מעצב הפאות שלה. מסינג, מנגד, דווקא ידעה ימים מצליחים יותר (או מצליחים בכלל) - ולא צריכה להתאמץ בשביל להוכיח שהיא שחקנית קומית עדיפה על פני קידמן. שלל גולשי טוויטר, רובם גייז בעלי חיבה מיוחדת למסינג, יצאו למחאה שלא הועילה. התפקיד נשאר אצל קידמן, ו"להיות הזוג ריקרדו" ("Being the Ricardos") עלה בשבוע שעבר בשירות הסטרימינג אמזון פריים.
"הזוג ריקרדו" הוא הסרט המי-יודע-כמה שנכתב על ידי ארון סורקין, והשלישי שגם בוים על ידי תסריטאי העל. כיאה לביוגרפיה קולנועית עם שמות שכאלה - לצד קידמן מככב חוויאר ברדם בתור דזי ארנז, בן זוגה ושותפה של בול על המסך ומחוצה לו - אוסקרים הם לא מילה גסה, למרות האכסניה הנישתית למדי. כדי להיות זכאי לפסלונים, הסרט אף יוצא בתפוצה מצומצמת בבתי הקולנוע בארה"ב. אבל כמו בפרויקט הקודם של סורקין ("משפט השבעה של שיקגו"), התחושה היא עדיין של סרט טלוויזיה קלאסי, לא סרט קולנוע. ולאו דווקא בגלל שהטלוויזיה נמצאת במוקד העלילה.
במקום לסקור את חייה של בול לכל אורכם, הסרט מתמקד בשבוע אחד גורלי: התקשורת האשימה אותה בקומוניזם (דבר שבאקלים ההוא היה יכול להביא לסוף הקריירה שלה), הצהובונים טענו שארנז בוגד בה - והיא בדיוק גילתה שהיא בהריון. כל זה, ובסוף השבוע היא עוד צריכה להתייצב בשידור החי של הסיטקום בכיכובה, שלא בכדי הפך לאבן דרך בתולדות הטלוויזיה. כל קומיקאית שפעלה מאז שנות החמישים צריכה להודות לבול, אבל הסרט מוכיח שהסדרה שלה כבר הייתה פסע מלקרוס.
עם השראה ברורה מהברקות כמו "אני טוניה", סורקין בונה את "הזוג ריקרדו" כסרט מוקומנטרי, עם שלושה מאנשי "לוסי אהובתי" שמספרים היום על מה שקרה אז. ההחלטה הזו מביאה איתה קצב טוב ואנרגיות גבוהות - אבל אלה מתקזזות עם הקטעים בכיכובה של קידמן, שמבהירים למה סורקין העדיף ללהק דווקא אותה: הסרט הוא לא על לוסי ריקרדו הססגונית מהסיטקום, אלא על לוסיל בול המורכבת מהחיים עצמם. "או שקרענו לגזרים אחד את השנייה", היא מספרת בשלב מסוים על יחסיה עם ארנז, "או שקרענו את הבגדים אחד של השנייה".
למרות שחקני משנה מצוינים שמגלמים דמויות מהחיים עצמם (טוני הייל ואליה שוקט מ"משפחה בהפרעה" בתור המפיק והתסריטאית, ג'יי קיי סימונס מ"וויפלאש" בתור אחד מחברי הקאסט), "להיות הזוג ריקרדו" הוא בראש ובראשונה סרט של קידמן. גם ברדם הכריזמטי - ליהוק נוסף שעורר מחלוקת, שכן ברדם הספרדי מגלם גבר קובני - לא זוכה לטיפול מעמיק במיוחד. וקידמן, כמו קידמן, עושה את מה שהתרגלנו לקבל ממנה. לא מדובר בדבר רע בהכרח, אבל זה יהיה ממש בסדר אם היא תיקח שנה-שנתיים של הפסקה.
אף אחד מהמרכיבים של "להיות הזוג ריקרדו" לא מאכזב - חוץ מכמה דיאלוגים מביכים של "מה היעד שלך" ו"איך אומרים את זה באנגלית" - בטח כשבאים אליו עם הציפיות הנכונות. גם אם יקטוף פסלון או שניים, סרט אוסקרים זה לא. מדובר בשיעור היסטוריה מעניין מאוד ואמריקאי מאוד על אישה שרוב הישראלים כלל לא מכירים, ועל השאלה המרתקת שאיתה מפיקי ונותני החסות של "לוסי אהובתי" התמודדו באותם ימים: הכוכבת הראשית בהריון, מה עושים? הפתרון הראשון שעולה להם בראש הוא, כמובן, לעצב מחדש את כל הסט של הסדרה כדי להסתיר לה את הבטן. למזלנו היום הטלוויזיה כבר יודעת להתמודד עם הדבר המוזר הזה שנקרא "אישה", ולא בטוח שהיינו מגיעים לשם בלי לוסי.