האימה האמיתית בסרט "דיור לא מוגן" היא כמה שהוא גרוע

יש לא מעט סרטים רעים בקולנוע, אבל מדי פעם מגיעים סרטים כל כך גרועים שהם גורמים לך לשאול את עצמך "איך אישרו את הדבר הזה בכלל?". "דיור לא מוגן" (The Home), שעלה בחמישי האחרון לאקרנים, הוא בדיוק כזה. יצירה ללא יד מכוונת או חזון אמיתי, כזו שבעיקר מנסה למחזר רעיונות אחרים שבוצעו טוב יותר.

ג'יימס דה מונקו, האיש מאחורי "הטיהור" שביים וכתב את הסרט, מנסה לייצר כאן משהו אפל, כמעט פסיכדלי לעתים, אבל בפועל כל מה שמקבלים זה חיקוי זול לסרטי אימת הגוף של קרוננברג - בלי התעוזה ובלי היצירתיות.

דה מונקו עשה עבודה לא רעה ב"הטיהור", שהיה סרט אימה יצירתי ואפקטיבי. למרבה הצער, כאן התוצאה היא ההפך הגמור: חסרת מעוף, חסרת השראה, ובעיקר חסרת פואנטה. אין קצב, אין רגעים דרמטיים ואין שום דמות שאפשר להזדהות איתה - יש רק שלד עלילתי רעוע שנשען על קלישאות אימה של זקנים מצמררים ומסדרונות חשוכים. אפילו ברגעים שאמורים לבנות מתח, הסרט מרגיש כמו חוברת הדרכה לאיך לא עושים אימה. ההחלטות העריכתיות רעות, סצנות האימה מתוזמנות בצורה מגושמת, ומה שאמור להלחיץ פשוט עובר ליד.

התסריט רק מחמיר את המצב. עלילה מבולגנת, דיאלוגים שמרגישים כאילו נכתבו עם בינה מלאכותית, וטוויסטים שברגע שהם נחשפים - הצופה בעיקר מגחך. גם כשמגיעים לסצנות האימה עצמן, הן לא משאירות שום חותם. הג'אמפ סקרס מיותרים, הדימויים הגרפיים דוחים אבל חסרי משמעות ושום דבר לא משאיר חותם.

"דיור לא מוגן" מנסה לרמוז שיש בו אמירה על גילנות ופחד מהזקנה, אבל זה נגמר בתחפושת זולה. הקשישים מוצגים כמפלצות, בלי מחשבה או רגישות, והנושא, שיכול היה לעבוד בסרט מוצלח יותר, הופך לגימיק עייף שמעליב גם אותו וגם את הצופה.

פיט דיווידסון, שבמקומות אחרים ידע להראות יכולות משחק לא רעות בכלל (כמו למשל ב"המלך של סטטן איילנד"), פשוט אבוד כאן. הוא לא מצליח לשאת את הסרט על כתפיו, ורוב הזמן הוא נראה משועמם, כאילו הוא לא מאמין בעצמו למה שהדמות שלו אמורה לעבור.

בסוף, "דיור לא מוגן" מרגיש כמו מוצר שהיה צריך לגנוז - שכן אין בו אפילו משהו אחד שעובד: לא בימוי, לא כתיבה, לא משחק ובטח לא אימה. הכול מתפרק מול העיניים, והצופה נשאר עם תחושת ריקנות משונה - לא בגלל שזה מה שהסרט משאיר, אלא בגלל שבזבז שעה וחצי על משהו שלא היה צריך לקרות מלכתחילה.