הלונה פארק של "טוקסיק אוונג'ר" לא מיועד לאניני טעם

בשנות ה-80, כשהתעשייה ההוליוודית עתירת התקציבים והכוכבים הפיקה שוברי קופות היסטריים וגלגלה מיליונים, בצד השני של העיר - והודות לשני יהודים חביבים - תעשיית השוליים של הקולנוע צמחה והתפתחה מתוך ספריות הווידאו באופן מגמתי. לויד קאופמן ומייק הרץ הקימו יחד את "טרומה", חברת הפקות שכל מטרתה הייתה לייצר זבלונים קלילים וכיפיים. בשנת 1984 הם השקיעו סכום זעום של 500 אלף דולר ויצרו את "טוקסיק אוונג'ר", מסרטי הטראש-קאלט הגדולים של העשור. הוא נכשל בקולנוע, אבל מצא נחמה במכשירי הווידאו הביתיים שהפכו אותו לתופעה תרבותית מפלצתית. הסיפור הדבילי על אודותיו של שרת לוזר שהפך לנוקם מפלצתי טוב לב בעקבות תאונה מצערת, היה יקיר התרבות האנטי-ממסדית ושינה את היחס כלפי סרטים מסוגו. ההצלחה האדירה שלו הולידה שלושה המשכונים, סדרת אנימציה לילדים וליין של בובות אקשן. ועכשיו, 40 שנה אחרי יציאת הסרט המקורי, מגיעה הגרסה המחודשת של "טוקסיק אוונג'ר", שכמעט ונגנזה בשל שיקולים שיווקיים בלבד.

בעלילת "טוקסיק אוונג'ר" פיטר דינקלג' מגלם את ווינסטון גוז - טיפוס אפרורי וחסר חשיבות, שעובד כשרת במפעל מזהם לייצור תרופות וחי יחד עם בנו החורג ווייד (ג'ייקוב טרמבלי). עבודתו במפעל גורמת לו לפתח גידול מוחי ממאיר, והדרך היחידה לקבל תרופה מצילת חיים היא באמצעות שדרוג ביטוח הבריאות שלו. אך כשהוא נדחה על ידי בוב גרבינג'ר (קווין בייקון), הבוס הגדול והמושחת של החברה, הוא מחליט לשדוד את המפעל. הניסיון נכשל, ווינסטון נהרג בידי אנשיו של פריץ (אלייז'ה ווד) - אחיו המעוות של גרבינג'ר - ומושלך לבריכה מבעבעת של חומרים מסוכנים. שם הוא עובר מהפך פיזי מחריד ויוצא ממנה כיצור מעוות, ירוק וחומצי. עם מגב רדיואקטיבי ועין מכנית, ווינסטון הופך לגיבור העל של סנט רומה (מחווה לחברת טרומה), שוחט פושעים ויוצא למסע נקמה בגרבינג'ר ואנשיו.

טרם הצפייה והקריאה, מומלץ לעשות תיאום ציפיות: "טוקסיק אוונג'ר", שכולו לונה פארק טראשי, לא מיועד לאניני טעם שמחפשים קולנוע עמוק עם משמעויות נסתרות, אמירה נוקבת או סאבטקסט מיוחד. מדובר בפאן מודע לעצמו, גרוטסקי להחריד ואלים במובן הגרפי והמהנה של המילה. "טוקסיק אוונג'ר" הוא מסוג הסרטים שמזמינים את הקהל להעביר את המתג בראש ל-Off, לנתק את המגעים במוח ולזרום עם הטמטום והדביליות החיובית שהוא מציע. תכלס, כל הפואנטה שלו היא פשוט להיות מחווה אחת גדולה לסרטי הניצול והטראש של שנות ה-70 וה-80, ובגזרה הזו הוא מתפקד נהדר.

זה לא "משחקי הכס" ובטח שלא "שר הטבעות", אבל לראות את פיטר דינקלדג', אלייז'ה ווד וקווין בייקון מגלמים דמויות לא שגרתיות זה תענוג אחד גדול. לעזאזל, באיזה עוד סרט ווד יכול להיראות כמו גרסת עלי אקספרס של הפינגווין? והבחירה של השלושה האלה היא לא מקרית: הבמאי מייקון בלייר, שגם כתב את התסריט, הציב בפרונט שחקני מיינסטרים מובהקים במטרה לעשות את מה שטרנטינו הגדיר כ"הפוק על הפוק". בעבר התעשייה ההוליוודית הישנה דחקה את קאופמן ושות' לשוליים, ובהווה הוא מכניס אותם אחר כבוד דרך הדלת האחורית שלה, ומייצר פרשנות חדשה משלו לתרבות הנגד הקולנועית.

למרות העלילה הדלילה והשבלונית, "טוקסיק אוונג'ר" עדיין מחזיק ביד כמה קלפים טובים שפועלים לטובתו. הוא מתנער כמעט לגמרי מהסיפור של סרט המקור (אבל לא שוכח לעשות לו ארגזים של כבוד ואזכורים) ומשתמש במוטיבים עלילתיים מוכרים שמאזנים את הטמטום והאיברים שמתעופפים בו. יחד עם האימפוטנציה המנטלית שלו, ווינסטון מתאמץ להיות האבא הכי טוב שהוא יכול ומנסה לזכות בליבו של וייד. זה אולי מסע הגיבור הכי בסיסי בקולנוע, אבל שילוב כל האלמנטים יחד מייצר סרט מחמם לב, אמפתי וסימפטי, שמכיל בתוכו תמהיל חומצי של מורכבות הורית, שחיתות ממסדית וביקורת חברתית.

"טוקסיק אוונג'ר" נוצר על ידי מעריצים למען מעריצים וזה מורגש לגמרי. אין כאן מורכבות עלילתית כבדת משקל, דמויות עגולות, דיאלוגים זכירים או קונפליקטים מפילי לסת. הגרסה החדשה של הנוקם החומצי היא בדיוק הפוך מזה - אבל זה כל מה שהיא צריכה להיות. הבסיס הקולנועי האקסצנטרי שביססו לויד קאופמן ומייק הרץ בשנות ה-80 נוכח כאן לחלוטין, רק שבשונה מהם, בלייר נהנה מתקציב מפנק, שחקנים טובים והמון כלים שעוזרים לו לייצר טראש אחר, שונה ומלוטש, היישר אל תוך המיינסטרים. כל זאת בלי לאבד את הקסם הכי דפוק, הכי מצחיק והכי מטופש שנראה על המסך בזמן האחרון.