שעתיים של שעמום: "כוכבי הכלב" הוא אכזבה נוספת של רידלי סקוט

הבעיה המרכזית של "כוכבי הכלב", סרט הדרמה הפוסט-אפוקליפטי של רידלי סקוט שהגיע אתמול (ה') לבתי הקולנוע בישראל, היא שהרגשנו כאילו כבר צפינו בו - ויותר מפעם אחת.

עלילת הסרט מתרחשת לאחר שמגפה קטלנית חיסלה כמעט את כל האנושות, ועוקב אחר היג (ג'ייקוב אלורדי), טייס צעיר בנמל תעופה נטוש לצד כלבו ג'ספר ובאנגלי (ג'וש ברולין), איש צבא קשוח ומסוגר. שידור מסתורי שנקלט במטוס הקל של היג מעורר בו תקווה ומוציא אותו למסע בחיפוש אחר קשר אנושי וחיים חדשים.

על הנייר, הפרמיס נשמע משהו שאפשר לקחת לכיוונים מעניינים מאוד. בפועל, "כוכבי הכלב" נראה כמו אוסף של רעיונות ותמונות שנלקחו מיצירות פוסט-אפוקליפטיות טובות ממנו. יש בו מהבדידות והתמודדות איתה של "אני האגדה" ומהיחסים בין בני אדם בעולם שהתפרק ב"האחרונים מבינינו" ואלא שבניגוד ליצירות האלה, הוא לא מצליח להעניק לעולם שלו זהות, לדמויות שלו עומק או למסע שלהן משמעות רגשית אמיתית.

הדוגמה הבולטת ביותר מגיעה כבר בשלב מוקדם, עם אובדן שאמור להפוך לרגע מכונן ולהמחיש עד כמה מעט נותר להיג. אלא שהסרט לא משקיע מספיק בבניית הקשר הרגשי שקדם לו, ולכן גם מתקשה לגרום לצופה לחוש את עוצמתו. ב"אני אגדה", למשל, הקשר בין רוברט נוויל לכלבתו סם נבנה בהדרגה דרך השגרה המשותפת, ההישרדות והבדידות, עד שהיא הופכת לעוגן הרגשי האחרון שלו. ב"כוכבי הכלב", לעומת זאת, מערכת יחסים דומה משמשת בעיקר כקיצור דרך תסריטאי: הסרט מצפה מאיתנו להיקשר ולהתאבל, מבלי שטרח להעניק לקשר הזה מספיק זמן, עומק או משמעות.

זה סימפטום לבעיה הגדולה ביותר של הסרט: התסריט של מארק ל. סמית פשוט לא טוב. הוא צפוי, מסורבל ומלא בדיאלוגים שנשמעים כאילו נכתבו כדי להסביר לצופה מה הדמויות מרגישות, במקום לאפשר לו להרגיש את זה בעצמו. הסיפור מתקדם לאט להחריד, נמרח על פני כמעט שעתיים ולא מצליח לייצר מתח, סקרנות או עניין כללי.

גרוע מכך, כמעט בלתי אפשרי להזדהות עם הדמויות. אנחנו יודעים שהיג מתאבל, שהוא בודד ושהוא עדיין מאמין באפשרות של חיים אחרים, אבל הסרט לא הופך את המידע הזה לאישיות. גם באנגלי, שאמור לייצג את הצד הפרקטי, החשדן והאלים יותר של ההישרדות, נשאר בעיקר אוסף של תכונות מוכרות. כשהסרט מפגיש את היג עם דמויות נוספות ומנסה להרחיב את העולם הרגשי שלו, הוא כבר איבד את הצופה מזמן.

רידלי סקוט תמיד היה במאי שהתוצאה הסופית שלו תלויה במידה רבה באיכות התסריט שקיבל. כשהטקסט היה מצוין, כפי שקרה ב"הנוסע השמיני", "בלייד ראנר", "תלמה ולואיז", "גלדיאטור" ואפילו ב"להציל את מארק וואטני", היכולת שלו לבנות עולם ולהעניק לו ממדים הפכה את הסרטים לגדולים יותר מסך חלקיהם. כשהתסריט היה חלש, גם העין החזותית המרשימה שלו לא תמיד הצליחה להציל את המצב. ב"כוכבי הכלב" פשוט אין לו עם מה לעבוד.

ועדיין, אפשר היה לצפות שלפחות יביים את הסרט באנרגיה, יהפוך את העולם החרב למקום מאיים או יפהפה, ויעניק לסיפור הדל כמה רגעים קולנועיים גדולים. זה כמעט לא קורה. יש נופים יפים, צילום מוקפד וכמה תמונות אפקטיביות של עולם שהטבע השתלט עליו מחדש, אבל הבימוי נטול תנופה ומפתיע במידת האדישות שלו. גם כשמגיעים רגעי פעולה, הם עוברים בלי מתח ממשי. גם כשמגיעים רגעים קצת יותר אינטימיים, הם מרוחקים. נדמה שסקוט לא רק קיבל תסריט לא טוב, אלא גם לא התאמץ במיוחד להוציא ממנו משהו אחר.

גם צוות השחקנים המרשים לא מצליח להרים את התוצאה. ג'וש ברולין הוא היחיד שמכניס מעט נוכחות לדמות שלו, בעיקר בזכות הקשיחות הטבעית והעייפות שהוא יודע להביא למסך; מרגרט קוואלי מבוזבזת בתפקיד שלא מעניק לה מספיק חומר, וג'ייקוב אלורדי מציג משחק כבוי שאמור כנראה לשדר אבל והסתגרות, אך נראה רוב הזמן כמו חוסר עניין. אחרי שהפך לאחד הכוכבים המבוקשים בעולם, לא ברור מה בדיוק משך אותו לפרויקט הזה, מלבד האפשרות לעבוד עם רידלי סקוט.

חבל, משום שמתחת לכל זה מסתתר סרט שהיה יכול להיות ראוי. "כוכבי הכלב" עוסק בצורך בקהילה, בחוסר היכולת של אדם לשרוד באמת לבדו ובפער שבין הישרדות פיזית לחיים שיש בהם משמעות. הוא שואל כיצד ממשיכים לחיות לאחר שהאנשים שאהבנו נעלמו, ומה אנחנו מוכנים לסכן כדי להרגיש שוב חלק ממשהו. אלה רעיונות יפים ורלוונטיים, במיוחד אחרי מגפה עולמית שהמחישה עד כמה מהר בדידות ופחד יכולים לשנות בני אדם. אלא שהסרט מדבר על כל הנושאים האלה מבלי להעניק להם בשר, דם או נשמה.

מאז "להציל את מארק וואטני" ב-2015, קשה למצוא בפילומגרפיה של סקוט יצירה אחת ששווה אזכור מיוחד. "כוכבי הכלב" אינו רק עוד אכזבה ברצף הזה, אלא סרט שמחדד עד כמה הטעם שמשאיר אחריו החלק האחרון בקריירה המפוארת שלו הפך מר.

רידלי סקוט הוא במאי חשוב, ואת המקום שלו בהיסטוריה אף סרט רע לא יוכל לקחת ממנו. אבל דווקא משום כך קשה להמשיך להתייחס לכל יצירה חדשה שלו כאילו עצם קיומה הוא אירוע. סקוט כבר הוכיח את עצמו יותר פעמים מכפי שרוב הבמאים יכולים לחלום. אולי עכשיו הגיע הזמן שיוכיח שהוא גם יודע מתי לפרוש.