"ילדות גרמנית" עושה חשבון נפש לאומי, בצילום יפהפה ומשחק מופלא

בסרטים שלו, הבמאי הטורקי-גרמני פאטי אקין חופר ונובר עמוק במערכות היחסים המורכבות בין מהגרים למקומיים ונוגע בעצבים החשופים של החברה הגרמנית. תכלס, אפשר לראות בו סוג של אנתרופולוג קולנועי שלא מפחד לצלול אל תוך סיפורים קטנים ולתבל אותם בחתרנות של יוצר שלא ממש עושה חשבון. אחרי שפרץ בשנת 1998 עם הסרט "קצר וכואב", אקין ביסס את מעמדו כאחד הקולות החדשים והמרגשים בקולנוע הגרמני, וגרף פרסים נחשקים על סרטיו הבאים.

אבל הסרט החדש שלו, "ילדות גרמנית" (Amrum), שעלה השבוע לאקרנים בישראל, הוא עוף מוזר בגוף היצירה שלו. בניגוד לסרטיו הקודמים, שנשענו על זהותו הטורקית-גרמנית ועל המציאות של כאן ועכשיו, הפעם אקין חוזר אחורה בזמן, לשנת 1945. את התסריט הוא כתב יחד עם השחקן הארק בוהם, שהעלילה מבוססת על חוויות ילדותו באי אמרום.

עלילת "ילדות גרמנית" מתרחשת בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, רגע לפני שגרמניה נכנעת לבעלות הברית. באי הגרמני המרוחק אמרום חי נאניג בן ה-12 עם אמו ההריונית ואחיו הקטנים, בזמן שאביו נלחם בחזית. אחרי שהפיהרר מתאבד, אמו של נאניג יולדת, נכנסת לדיכאון ומסרבת לאכול כל דבר חוץ מלחם, חמאה ודבש - מצרכים נדירים בגרמניה הגוועת. מתוך הרצון למלא את מבוקשה של אמו, נאניג יוצא למסע ברחבי האי כדי להשיג את המצרכים, אבל כזה שגם ייאלץ אותו להתבגר מהר מדי.

"ילדות גרמנית" מוכיח שקולנוע טוב ומרגש לא חייב להיות גרנדיוזי או עמוס במניירות מתאמצות ומפונפנות, אלא להפך. בסרט הזה, אקין מלמד איך אפשר ליצור קולנוע אפקטיבי ובעל אימפקט רגשי, עם מעט מאוד משאבים. אחד מהם הוא הילד ג'ספר בילברבק, שמשחק נפלא ומצליח לשקף את התחושה של ילדות עשוקה בנקודת זמן היסטורית ומסויטת. בילברבק מעביר בצורה מדויקת את הקונפליקטים הפנימיים שנאניג נאלץ להתמודד איתם וגם את החיצוניים כשהוא פוגש את שאר תושבי האי.

וחוץ מהקונפליקטים וההתמודדויות, בין דקלום הססמה של נוער היטלר עבור שלוש כפות עלובות של סוכר, לבין גילוי אמת מחרידה על משפחתו, נאניג נאלץ לעלות על המסלול המהיר להתבגרות, במסע סיזיפי ומתיש. כל זה קורה במעט מילים, עם דיאלוגים קצרים וסינמטוגרפיה מעלפת. אז כן, הביצוע הנרטיבי של "ילדות גרמנית" מהנה בפני עצמו, אבל הצילום שלו הוא המנצח הגדול. השוטים של אקין עוצרי נשימה, המרחבים הפתוחים של אמרום הפסטורלי כובשים את העין, ובפרונט העדשה הבדידות העצומה של נאניג בעולם המחורבן שנהרס סביבו.

פאטי אקין עושה כאן מהלך שונה ולוקח תפנית מעניינת. לא עוד סרט על מהגרים, אלא ניסיון כן לחקור את מערכת היחסים של העם הגרמני עם עצמו. במובן מסוים זה סרט שעושה חשבון נפש לאומי - חזרה אל העבר כדי לנסות להבין את ההווה. בנוסף, במהלך הזה, אקין מתאר את נאניג כמהגר בתוך הקהילה שלו עצמו: עבור כמה ילדים, הוא לא יליד אמיתי של האי כי הוא נולד בהמבורג; עבור אמו, הוא לא מחויב מספיק לרוח הנאצית; עבור אחרים, הוא מלשן. שוב ושוב נאמנותו עומדת למבחן, ובמובן הזה נאניג הוא גם בן דמותו של אקין עצמו: זר בתוך מולדתו. זה מה שיוצק עוד ליטרים של משמעות לסרט הזה, שבמבט ראשון אולי נראה דל ופשוט מדי אבל מחביא בתוכו הרבה מעבר.

זה המקום לאזהרת טריגר מתבקשת: במהלך הסרט יש לא מעט רגעים קשים לצפייה שכוללים הרג של חיות. כאן, אקין לא מנסה (רק) לזעזע את הקהל, אלא עושה שימוש חכם במטאפורות כדי לסמל את אובדן התמימות והילדות של נאניג. הוא גם משתמש בזה כדי לשאול שאלה מהותית: עד כמה אדם, אפילו ילד בן 12, מסוגל ללכת רחוק כדי לשרוד ובוחן את המוסר, האינסטינקט והחמלה שלו - אם זו עדיין קיימת.

חובבי הקולנוע של פאטי אקין ימצאו ב"ילדות גרמנית" את האלמנטים והמוטיבים שמאפיינים את סרטיו, אבל בצורה מרוסנת הרבה יותר. הביקורת שלו כלפי החברה הגרמנית באה כאן לידי ביטוי דווקא בדרמת התבגרות פשוטה שלא עושה רעש וצלצולים, אבל חודרת עמוק עם צילום יפהפה ומשחק עדין ונוגע של ג'ספר בילברבק. זה אולי לא קולנוע גדול מהחיים, אבל זה קולנוע מדויק, חכם נקי ואנושי.