"אלינור הגדולה": סקרלט ג'והנסון ביימה סרט לראשונה - ויצא לה משעמם

השחקנית ג'ון סקוויב היא ההוכחה המושלמת לכך שהחיים מתחילים בגיל 80. זה התחיל ב"נברסקה" (2013) עם תפקיד עליו קיבלה מועמדות לאוסקר, אבל התפוצץ בשנה שעברה עם "תלמה" - הדרמה הקומית כובשת הלבבות של ג'וש מרגולין, שאף פתחה את פסטיבל הסרטים ירושלים. אחרי קריירה ארוכת שנים שכללה לא מעט תפקידים קטנים, נדמה שגם בגיל 94 סקוויב לא מתכוונת לעשות קולות של פרישה. עכשיו היא מככבת בדרמה "אלינור הגדולה" שעלתה בסוף השבוע לאקרנים בישראל. הסרט הנ"ל הוא גם עבודת הבימוי הראשונה של סקרלט ג'והנסון, על פי תסריט של טורי קיימן האלמונית, שחיכה שמונה שנים במגירה חשוכה עד שצד את עינה של השחקנית היהודייה.

בעלילת "אלינור הגדולה", ג'ון סקוויב מגלמת את אלינור, קשישה בעלת חוש הומור ציני, שאיבדה לאחרונה את חברתה הטובה וניצולת השואה. בעקבות האובדן, אלינור עוברת להתגורר עם בתה (ג'סיקה הקט) בניו יורק. אחרי טעות משעשעת שהופכת לגורלית, היא מצטרפת לקבוצת תמיכה לניצולי שואה במרכז הקהילתי היהודי המקומי, ומאמצת את סיפורי השואה של חברתה הז"ל. הסיפורים של אלינור נוגעים ללבה של נינה (ארין קלימן), סטודנטית לעיתונות, והשתיים הופכות לחברות קרובות. העניינים מתחילים להסתבך עבור אלינור כשאל התמונה נכנס רוג'ר (צ'ואיטל אג'יופור), אביה של נינה. אז השקר הגדול שלה צף מעל פני השטח ומעלה תהיות לגבי כוונותיה.

במקרה הזה כדאי להתחיל כבר מהשורה התחתונה: "אלינור הגדולה" הוא סרט מפוספס ובסופו של דבר - מבאס לאללה. הוא מתחיל בצורה מבטיחה, עם יריית פתיחה משעשעת בדמותן של שתי קשישות יהודיות סימפתיות. אבל כשבסי, חברתה של אלינור, הולכת לעולמה, "אלינור הגדולה" מוריד - לא הילוך אחד - אלא שלושה. וזה קורה כבר בדקות הראשונות. ועדיין, הניסיונות להשאיר את אלינור בתור אישה צינית שמספרת בדיחות אבא לא עולה בקנה אחד עם המנטרה המדכאת של הסרט והסיפור העצוב הזה. כל הברדק הזה מחבל בקצב, שמאבד אחידות בקצב מסחרר. הבדיחות (הבודדות) לא טובות, ולבסוף יש כאן ערימה של רגשות, מילים וקלישאות שמקשה על הקשב והריכוז. זו דרמה? זו קומדיה? זו קומדיה דרמטית? הבלבול הזה מכניס את הסרט לסחרור איטי אבל מגמתי, שבתורו מכניס גם את השחקניות שלו לבלבלות. וזה מה שמייצר את האפקט הנורא מכל: "אלינור הגדולה" הוא סרט פשוט משעמם.

לא קורה הרבה ב"אלינור הגדולה", ומה שכן קורה - מרגיש מאוד שטוח וחסר פיתוח עלילתי ראוי. הטענה הזו מתבהרת עם זהותה של התסריטאית. ואין צורך לטרוח ולגגל. בדומה לסקרלט ג'והנסון, גם טורי קיימן עושה כאן עבודת תסריטאות רצינית ראשונה, עם תסריט ששוכתב לא פעם אחת. ובכן, התוצאה ניכרת. התסריט של קיימן הוא חצי כוח, לא אפוי, טרחני, צפוי ומרגיש יותר כמו טיוטה שמישהו שכח לערוך, מאשר הגרסה הסופית שהלקוח ביקש. גם אפיון הדמויות לא ממש מספק - נתון שבולט במיוחד בנוגע לדמותו של צ'ואיטל אג'יופור. הוא מרגיש כמו קישוט סתמי, שממלא את מקומה של הדמות הקלישאתית התורנית שמשנה את דרכיה האנוכיות, ולאו דווקא בתור כלי עלילתי רב משמעות.

אבל בתוך התמהיל הזה יש שני דברים טובים. האחד, סקרלט ג'והנסון. למרות התסריט, שחלושס תהיה מחמאה בשבילו, היא מצליחה להוציא את המיטב מג'ון סקוויב (זה די קל - היא שחקנית מעולה) ומהכימיה שלה עם ארין קלימן הצעירה. למרבה הצער, זה לא מספיק להציל את "אלינור הגדולה" מהפיהוקון שהוא, אבל מבשר על עתיד ורוד של בימוי. השני, ג'ון סקוויב. וואלה, כיף לראות את האישה הזו עושה כל כך הרבה עם טיפ-טיפונת של חומר. שחקנית טוטאלית גם בגיל פאקינג 94! מרשימה, מצחיקה ועושה טוב על הלב.

"אלינור הגדולה" מנסה לגעת בנושאים כבדים סטייל אֵבֶל, זקנה ובדידות, אבל מגרד בקושי את פני השטח. קיימן סיפרה בריאיון כי גיוסה של ג'והנסון לעמדת הבימוי גרם לה להאמין שהפרויקט הזה יצא סוף-סוף לאור. היא צדקה. מצד שני, אחרי שנדחתה כל כך הרבה שנים לפני כן, היא הייתה צריכה להבין את הרמז ולהפוך את הסיפור הזה לאכיל וראוי יותר. "אלינור הגדולה" במהותו הוא סרט צ'יזי ושטוח, באופן שהולם את הסטייל של הולמרק או רשת סטרימינג נידחת - וסביר להניח שאם לא סקרלט ג'והנסון והקשרים שלה, הוא גם היה מגיע לשם ישירות.