"סורי, בייבי" הוא סרט כואב (וגם מצחיק) שאסור לכם לפספס

עוד לפני שהגיע לבתי הקולנוע, הסרט "סורי, בייבי" עשה סיבוב בפסטיבלים הכי נחשבים בעולם - הוא נעל את מסגרת "שבועיים של במאים" בפסטיבל קאן האחרון, וגם זכה בפרס התסריט בפסטיבל סאנדנס. מלבד זאת הוא מחזיק בציון 97 באתר המבקרים Rotten Tomatoes, וגם נכלל ברשימת 100 הסרטים הכי טובים של העשור (עד כה) במגזין אינדיווייר - כך שבהתחשב בכל אלו, הציפיות ממנו היו גבוהות. עכשיו הוא מגיע לאקרנים בישראל, ואחרי הצפייה בו ניתן להכריז בביטחון: "סורי, בייבי" עמד בכל הציפיות ואפילו התעלה עליהן.

"סורי, בייבי", שמגיע מבית A24 המוערכת, הוא סרט הביכורים של השחקנית והקומיקאית אווה ויקטור ("מיליארדים"), ובעצם הוא גם מסמל את הפריצה שלה לתודעה הציבורית. ויקטור לא רק ביימה את הסרט אלא גם כתבה את התסריט, והיא אף משחקת בו בתפקיד הראשי: היא מגלמת את אגנס, מרצה צעירה לספרות המתגוררת בניו אינגלנד, שמנסה לשקם את חייה אחרי שעברה תקיפה מינית.

הפוגע הוא מי שהיה היועץ שלה לתזה, ד"ר פרסטון דקר (לואיס קנסלמי); האיש שהיא הכי העריכה התגלה כאיש אלים, והתזה שלה, היצירה שהיא השקיעה בה כל כך, מוכתמת עכשיו בזיכרונות ממנו וברישומי הערותיו. מה גם שאחרי התקיפה המינית, דקר מיהר לעזוב את האוניברסיטה, כלומר המוסד לא יכול היה לנקוט בהליכים נגדו; אגנס אומנם קיבלה את המשרה שהתפנתה והפכה למרצה בגיל צעיר, אבל המשרד שלה הוא המשרד שהיה שלו, והשהות שם, איך לא, מטרגרת מאוד עבורה.

הסרט עוקב אחר אגנס לאורך שנים - לפני הפגיעה, בזמן שהיא קורית ואחריה - אבל הוא לא מתקדם בסדר כרונולוגי. "סורי, בייבי" נפתח כשאגנס כבר עובדת כמרצה, וזוכה לביקור ארוך של חברתה הטובה לידי (נעמי אקי, |מיקי 17") שלמדה איתה בתואר השני. החברות עם לידי משמעותית לעלילת הסרט לא פחות מהיחסים עם דקר (באופן אחר מאוד, מן הסתם). בזמן הלימודים השתיים היו בלתי נפרדות, ולידי ליוותה את אגנס בזמנים הקשים ביותר שלה - אבל בסופו של דבר החיים הרחיקו ביניהן. אגנס נשארה באותו המקום, בזמן שלידי מצאה זוגיות, עברה לגור בניו יורק, וכפי שמתברר בפתח הסרט - גם נכנסה להיריון.

דמות חשובה נוספת היא זו של גאווין (לוקאס הדג'ס מ"ליידי בירד" ו"מנצ'סטר ליד הים"), השכן הרגיש והמתוק של אגנס, שמפתח איתה מערכת יחסים אינטימית ובעצם מאפשר לה לעשות סוג של תיקון.

כאמור, זהו הסרט הראשון של אווה ויקטור כתסריטאית ובמאית, אבל לא מדובר ביצירה בוסרית או לא מלוטשת - ההפך הוא הנכון: הסרט כתוב ומבוים לעילא, והוא גם הופך את ויקטור ליוצרת שמסקרן לראות מה היא עוד תעשה בהמשך. ב"סורי, בייבי" היא מדגימה את כישוריה בכל מיני חזיתות. קודם כל, הרגישות שבה היא ניגשת לתיאור התקיפה המינית: במקום לתת לצופה לחזות ברגעים שבהם התרחשה התקיפה, בבית של דקר - ויקטור בחרה לצלם את הבית מבחוץ, בחלוף הזמן, משעות האור ועד שעות החושך. זוהי לא רק בחירה מקורית בעלת אפקט מצמרר, אלא גם בחירה אינטליגנטית, שמעידה על הימנעות מחטטנות ועל התעקשות מעוררת הערכה שלא לאפשר התבוננות בתקיפה המינית כ"סקסית" (עם כל המירכאות שבעולם).

הסרט גם מותח ביקורת על התנהלות המוסדות הרלוונטיים השונים סביב מה שקרה לאגנס: החל מהאוניברסיטה עצמה (שנציגותיה מביעות כלפי אגנס חמלה מלאכותית) ועד לרופא שבודק אותה ביום שאחרי התקיפה. ואומנם הסצנה עם הרופא הלכה צעד אחד רחוק מדי - הוא בלתי רגיש באופן קיצוני, על גבול הלא-אמין - אבל זה בטל בשישים בהתחשב בכל הסצנות העדינות והמציאותיות שבו, שמראות את טווח ההשפעות של התקיפה המינית ואת חוסר האונים שהיא מייצרת. במובן הזה, ויקטור מזכירה את מיקיילה קול, היוצרת הנהדרת שאחראית על הסדרה הנהדרת "להרוס אותך" (שעסקה גם היא בתקיפה מינית).

אבל "סורי, בייבי" הוא לא רק סרט דרמה כואב על נושא נפיץ, אלא גם קומדיה שחורה מצחיקה למדי. וכשמדברים על ההומור היבש והשנון של ויקטור, אי אפשר שלא להשוות אותה לפיבי וולר ברידג' - היוצרת והכוכבת של "פליבג" המופתית (השתיים גם די דומות מבחינה פיזית). נכון שזהו סרט שעוסק בטראומה, אבל האווירה הכללית שלו היא לא בהכרח קודרת. מופיעים לאורכו גם המון רגעים מרגשים, אופטימיים ונוגעים ללב ואתנחתאות קומיות מעולות. בנוסף לכל זה, הסרט מציע טייק מעניין ומעורר הזדהות גם על חברות נשית: הוא בוחן את השתנות הקשר של אגנס ולידי לאורך השנים ובהתאם לנסיבות, השתנות שאפשר אולי לקרוא לה "פרידה", אבל מדויק יותר יהיה לקרוא לה "עדכון גרסה".

לסיום, מילה טובה על הקאסט: כל אחד משחקני "סורי, בייבי" עשה עבודה מעולה, החל מהשחקנים הראשיים ועד לשחקני המשנה (כמו אי. אר פייטמאסטר, שמגלמת את פראן, הפרטנר.ית של לידי). בשורה התחתונה, "סורי, בייבי" הוא סרט לא פחות ממצוין, אחד הסרטים הטובים של השנה (אם לא ה-), וכזה שממש לא כדאי לכם לפספס.