"הארטלנד" מייצג את כל מה שמקרטע בהפקות של נטפליקס

הנה סרט שרצוי ואף מומלץ בחום לבוא אליו עם ציפיות נמוכות יותר מים המלח - אם בכלל. פיצ'ר סטרימינג חדש שרק השם שלו זועק אמריקה, כובעי בוקרים וצ'יזיות בכמויות - וממש לא בקטע טוב. את "הארטלנד" (Heartland), שעלה בסוף השבוע לנטפליקס, ביימה שאנה פסט - לא שם גדול מדי, בטח שלא עבור הצופה הישראלי הממוצע. אומנם הנוכחות של ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד הראשי תופסת כאן 100% מתשומת הלב - אבל למרבה הצער ובאופן פרדוקסלי למדי, תוך כדי הצפייה היא מעוררת 0% עניין.

בסרט הבנאלי הזה, צ'סטיין מגלמת את מיסטי ג'ונס, זמרת קאנטרי לשעבר עם פתיל קצר, שעזבה את התעשייה המוזיקלית המשגשגת בנאשוויל אחרי פרידה כואבת מבן זוגה לבמה, שהיה גם בן זוגה לחיים. עלילת הסרט מתחילה שנים אחרי אותה פרישה מתוקשרת של מיסטי, שהחיים המשעממים שלה מקבלים תפנית כשאחיה מבקש ממנה למצוא את בתו, צ'ארלי הארט (קארטר פיית'), כוכבת קאנטרי עולה שנעלמה ולא יצרה קשר כבר כמה ימים. כדי לעשות זאת, מיסטי חוזרת לנאשוויל אחרי שנים מחוץ לאור הזרקורים, ועל הדרך היא גם - הפתעה גדולה, כי זה לא קורה כמעט באף סרט - נאלצת להתמודד עם העבר שלה.

אי אפשר לסובב את זה אחרת וגם אין באמת טעם: "הארטלנד" הוא סרט רע, שמייצג את כל מה שמקרטע בהפקות של נטפליקס. הוא שופע בנאליות, קלישאות שחוקות של מותחנים דרמטיים מטרחנים וגילויים צפויים, בתוספת תיבול של מוזיקת קאנטרי שלא ממש עוזרת לכל העסק הזה להתרומם.

הבעיה לא נעוצה דווקא בתצוגת המשחק הפושרת של ג'סיקה צ'סטיין - מסוג השחקניות שיצליחו להוציא יש מאין גם עם תסריט דלוח שכזה (זוכת אוסקר, בכל זאת). וזה בדיוק העניין. שאנה פסט לא מתגלה כאן ככותבת תסריטים דגולה. קשת סיפורית מדהימה אין כאן, והשתלשלות האירועים צפויה כל כך שמתעורר חשק עז בקרביים לסגור את הטלוויזיה אחרי חצי שעה של צפייה מכאיבה ומפילת עפעפיים בדרך למיטה.

דווקא הניסיון של פסט להעמיד מותחן שכזה בלב ליבה של תעשיית מוזיקת הקאנטרי מעניין. זו תעשייה מוזיקלית כל כך אמריקאית, שאין סיכוי שצופים אחרים יוכלו לשאוב הנאה מהסרט הזה כמו האמריקאים עצמם. פסט מנסה להעלות לפני השטח את העובדה שגם בתעשיית המוזיקה השורשית הזו יש חרא, דרעק, חוזים דרקוניים ובעיקר אנשים רעים. אבל זה מעניין לשנייה וחצי ומרגיש כמו עוד סרט בפס ייצור מאוד חרוש.

הבימוי רופף, ההפקה די צנועה והשחקנים עצמם - למעט צ'סטיין - לא באמת מספקים סחורה שידברו עליה בחוצות נאשוויל. אפילו לא גארט הדלונד או קארטר פיית', זמרת הקאנטרי שמגלמת את אחייניתה של מיסטי. אבל צריך גם לסייג. הסרט הזה יכול להיות להיט בקרב הקהל האמריקאי וצרכני הז'אנר המוזיקלי שמגיע קומפלט עם מגפיים וכובע הבוקרים. זה סרט מאוד ספציפי, שיכול למצוא מקום בלבבות מאוד ספציפיים. הקהל הישראלי יכול להמשיך לצפות באבי שושן מתלהם ב"הישרדות".

גם הבימוי של פסט מרגיש רפה ואנמי. אין פה באמת יד מכוונת, והמשחק, כמו התסריט שפסט כתבה בעצמה, גנרי, משעמם ומאוד שבלוני. זה סרטה השני שמעמיד במרכזו כוכבת קאנטרי ותיקה - וכנראה שלפסט יש פטיש לז'אנר הזה. אבל מה שכנראה עבד לה ב-Country Strong, סרט הקאנטרי הראשון שלה, לא מצליח לתקתק כראוי במקרה הזה. התוצאה היא סרט של במאית מנוסה שמרגיש בוסרי לגמרי.

ושוב חוזר הניגון. עוד ניסיון נטפליקסי מצער שבו סרט עם שמות גדולים (יותר או פחות) מנסה להיות מוצר טוב, אבל בפועל הוא מוצר בידורי נחות, כזה שלא באמת מתפתח לסיפור מעניין, סוחף או מותח כמו שהוא מתיימר להיות. "הארטלנד", שקרוי על שם הלהיט הגדול של מיסטי, רוכב על הגב של תעשייה מוזיקלית שלמה, אבל נופל ממנו כמו קאובוי חלשלוש ברודיאו זועם ואינטנסיבי. יש בו אלמנטים עלילתיים סתמיים ותלושים שמונעים ממנו להחזיק מעמד מתחילתו ועד סופו.

בשורה התחתונה, "הארטלנד" לא יספק שואו מרענן לשעתיים והוא לא שווה זמן צפייה יקר מפז שאפשר לנצל בצורה הרבה יותר טובה. זה סרט שאף אחד לא ידבר עליו, וזה יהיה מפתיע בהחלט אם הוא בכלל ימצא את עצמו בעשירייה הפותחת של הצפיות בישראל. עתידות: הוא ממש לא.