החידוש של "מואנה" מביך - לא רק בגלל הפאה של דוויין ג'ונסון

הנה עוד סרט שמעלה את התהייה הקבועה: מי בכלל צריך גרסאות לייב-אקשן של סרטי דיסני? והתשובה, כמו תמיד, ממש פשוטה: אף לא אחד, חוץ מדיסני עצמה. השאלה הזו מקבלת משנה תוקף כשמדובר בעיבוד לסרט בן עשר שנים בלבד. "מואנה", סרט האנימציה שיצא ב-2016, הציג לעולם את הנסיכה הפולינזית החתרנית, הרוויח יפה, כיכב בסטרימינג והפך לאחד הסרטים האהובים ביותר בפורטפוליו של האולפן. במקביל, מכונת העיבודים של דיסני, שכבר הפכה למדפסת שטרות סדרתית, נכנסה לקצב ייצור מואץ. אבל במקרה של "מואנה", השאלה מתחילת הפסקה מקבלת תשובה ברורה במיוחד: זה סרט צעיר במונחי עיבוד מחודש. אז מה הטעם לעשות אחד כזה כשהמקורי עוד טרי וחקוק בזיכרון?

את עיבוד הלייב-אקשן ביים תומס קייל ("המילטון"), שחוזר לשתף פעולה עם לין מנואל מירנדה - באנקר של נאמברים מוזיקליים ומכותבי שירי המקור. איתם מגיע גם דוויין ג'ונסון פלוס פאה מביכה, והוא מגלם את מאווי, חצי האל שאותו דיבב בסרט המקורי. את מואנה מגלמת קתרין לגאאיה האנונימית, שמזכירה קצת את הביצוע של האלי ביילי ב"בת הים הקטנה": משחק סביר, שירה טובה, אבל תכלס - נשכחת.

והסיפור הוא אותו סיפור. מואנה, נסיכת האי מוטונוי, קושרת קשר חזק וסימביוטי עם האוקיינוס. שנים אחרי שמאווי גנב את הלב של טה פיטי, האי של מואנה מתחיל לקמול. יבולים נהרסים והדגים כבר לא מגיעים אל חופיו. מואנה, שנבחרה על ידי האוקיינוס להחזיר את הלב למקומו ולהביא שגשוג לאי שלה ולשאר האיים מסביב, שוברת את האיסור של אביה לצאת ללב ים ויוצאת למסע יחד עם מאווי, בתופים, במחולות ובשירים, כדי להחזיר את הלב למקומו. ולא, הפסקה הזו לא הועתקה מביקורת על "מואנה" משנת 2016. פיזית מדובר באותו קו עלילתי, מועתק אחד לאחד, כמעט ללא שינוי או שורה עודפת בתסריט, ועם אותם השירים בדיוק לאורך הסרט. אחד לפאקינג אחד.

את הטרוניות, התלונות והטענות אפשר כבר עכשיו להשליך לפח. כי למרות ש"מואנה" הוא לחלוטין אחד מעיבודי הלייב-אקשן הכי נאמנים למקור אך גם הכי מיותרים שיצאו מבית החרושת של דיסני, זה ממש לא ייעצר כאן. גם כי יש סיכוי גבוה מאוד שמדובר באחד הסרטים המרוויחים ביותר של הקיץ, וגם כי העיבודים הללו הם מקור הכנסה שמניף אצבע משולשת לכל הביקורות הקוטלות, ומוכיח שאת הקהל זה ממש לא מעניין. הארנקים נפתחים, השטרות מתנופפים אל על והקופות נשברות בזו אחר זו. דיסני מצאה את הנוסחה המנצחת: ללכת על בטוח ולהיצמד למקור. הקופה שצברה עם השנים הפכה לענקית, ו"מואנה", סרט שבאמת אין יותר מדי מה להרחיב לגבי איכויותיו, הוא סימפטום בתהליך האומנותי המחורבן שרק תופח לממדים מפלצתיים.

בפריזמה קולנועית ביקורתית, ומכיוון שמדובר באותם מהלכים דרמטיים, אותן דמויות, אותם דיאלוגים, אותם שירים, למעט שיר מקורי אחד בכתוביות הסיום,"מואנה" הוא סרט שאין לו כל כך הרבה מה להציע. הוא לא גרוע, אבל לא טוב. ורבאק, מה הטעם בעיבוד מחודש על טהרת הקופי-פייסט, שפוחד לקחת סיכונים ממשיים? העיבוד ל"לילו וסטיץ'" בשנה שעברה לא היה מושלם, אבל הוא היה שינוי מרענן שהטמיע באופן אורגני שינויים עלילתיים ולקח את הסיפור המקורי מחוץ לאזור הנוחות. ב"מואנה" זה ממש לא קורה.

לפני יציאתו לאקרנים, הסרט היה מושא לבדיחות ברשת. לא בגלל נוכחותו המיותרת בנוף תרבות הפופ, אלא דווקא בגלל הפאה הנכרית שהודבקה על פדחתו המבריקה של דוויין ג'ונסון. כזכור, ג'ונסון דיבב את מאווי בסרט המקור, ועכשיו הוא מנדב גם את גופו המנופח. אבל מעבר לפאה הנלעגת, ג'ונסון גם שר, וזה כבר מביך ברמה אחרת. מאווי המצויר הוא דמות אנרגטית, קופצנית ותזזיתית. ג'ונסון לא מצליח לדלוור את התחושה הזו מבעד למסך. הוא מפזז בגמלוניות, קצת כבד, והוא גם שר נורא. דווייני בייבי, מחזות זמר זה ממש לא בשבילך.

בסוף, "מואנה" הוא פשוט סרט סתמי ולא נחוץ, ואם הוא היה בן אדם אמיתי, אף אחד לא היה מרגיש בנוכחותו כשהיה נכנס לחדר. כי כל מה שהדבר הזה נועד לעשות הוא לשלוח יד חמדנית וצינית היישר לתוך כיסם המצומצם של הורים לילדים וילדות, ולגרום להם לשפוך כסף טוב על מוצר פגום פיצוצים, שהגרסה הטובה יותר שלו מחכה להם בדיסני+.