"נתפסו על חם" הוא סרט מעולה - ולא רק בזכות אוסטין באטלר

לאורך שנותיו הרבות כבמאי, דארן ארונופסקי הוציא תחת ידיו בעיקר סרטי דרמה אינטנסיביים: בין השאר, את "רקוויאם לחלום" - סרט מצמרר על התמכרות לסמים; את "ברבור שחור" - מותחן פסיכולוגי על רקדנית בלט שמאבדת את עצמה בתוך תפקיד; ולא כל כך מזמן, גם את "הלוויתן" - דרמה אינטימית על מורה בודד שסובל מהשמנת יתר (וסרט שזיכה את השחקן הראשי שלו, ברנדן פרייזר, בקאמבק מהחלומות). בהתחשב בכל זה, אפשר לומר שהסרט החדש של ארונופסקי, קומדיית פשע-שחורה פרועה ומדממת בשם "נתפסו על חם", הוא סוג של הפתעה. למרבה המזל, זו הפתעה טובה.

"נתפסו על חם", אגב, נקרא במקור "Caught Stealing" - רפרנס לעולם הבייסבול שאבד בתרגום לעברית. הסרט מבוסס על ספרו של צ'ארלי יוסטון משנת 2004 באותו השם, ויוסטון אף כתב בעצמו את התסריט. זהו סיפורו של האנק תומפסון (אוסטין באטלר, "אלביס") - צעיר אלכוהוליסט, שחוק וטוב לב, שנקלע לסיבוך עם עבריינים. בעבר, האנק היה כוכב בייסבול מבטיח, שנאלץ להפסיק לשחק בעקבות תאונה. בהווה (שמתרחש בשנות ה-90), הוא כבר אדם בוגר - ולמרות הכל, החיים שלו לא רעים: יש לו כמעט-חברה מהממת, איבון (זואי קרביץ), הוא עובד בבר ניו-יורקי אפלולי, והוא מעריץ את קבוצת הפוטבול "הג'איינטס", שנמצאת בדרך לאליפות. אבל אז הכל מתהפך.

יום אחד, השכן הפאנקיסט של האנק, ראס, מבקש ממנו לשמור על החתול שלו בזמן שהוא נוסע ללונדון לבקר את אביו. האנק מסכים, אבל אז הוא מוצא את עצמו מוקף בעבריינים רוסים אלימים: הם קשורים לראס באיזשהו אופן (הוא לא מבין בדיוק איך), והם רוצים ממנו משהו (הוא לא מבין מה). לאורך הסרט, האנק מבין שרשת הגנגסטרים שבה הוא נלכד סבוכה הרבה יותר ממה שהוא חשב. בזמן שאנשים סביבו ממשיכים להיהרג והלחץ המופעל עליו ממשיך להתהדק, הוא מנסה לעשות כל מה שהוא יכול כדי לשרוד. במקביל, הוא גם ממשיך להיזכר בתאונה האיומה ההיא מימי נעוריו - תאונה שבה הוא עצמו נפצע בברכו, וחברו הטוב דייל איבד את חייו.

התקציר הזה מעומעם בכוונה תחילה: אי אפשר לספר מהי עלילת הסרט מבלי שזה יהיה מבלבל, או גרוע מכך - מבלי שזה יהיה מספיילר. בכל מקרה, מה שכן אפשר לומר זה ש"נתפסו על חם" הוא סרט הרבה יותר מצחיק ממה שהוא נשמע בתקציר. האנק בגילומו של באטלר, אומנם, לא משעשע באופן מיוחד - הוא דמות טראגית, מעוררת הזדהות ונוגעת ללב, ואולי הוא גם הדמות היחידה בסרט שיש לה עומק פסיכולוגי. מי שאחראים על הפן הקומי, אם כך, הם מי שנמצאים בסביבתו - וראוי לפרגן לכל אחד מהם בנפרד: מאט סמית' משגע בתפקיד ראס, ניקיטה קוקושקין ויורי קולוקולניקוב מצוינים בתפקיד המאפיונרים הרוסים, וינסנט ד'אונופוריו ולייב שרייבר קורעים מצחוק בתפקיד העבריינים החרדים (כן, כן). גם רג'ינה קינג ובאד באני מעולים בתפקידים שלהם - היא בתור הבלשית רומן והוא בתור העבריין "קולורדו".

במידת מה, אוסטין באטלר הוא הדרמה (יחד עם זואי קרביץ), ושאר כוכבי הסרט הם הקומדיה - וכולם יחד מייצרים את המתח, וכן מצליחים להגיע לסוג של הרמוניה. עם זאת, הפער בין הפסיכולוגי להומוריסטי בסרט צורם במידת מה. כלומר, נדמה ש"נתפסו על חם" לא בטוח עד כמה הוא לוקח את עצמו ברצינות, ועד כמה הוא לוקח ברצינות את האירועים הקשים שמוצגים בו. לפעמים המוות בסרט הוא עצוב, כבד ובלתי נסבל (למשל, המוות של דייל בתאונה, שממנו הגיבור מתקשה להתאושש); מצד שני, לפעמים המוות הוא נון-אישיו - כלומר, הוא לא משאיר אפקט רגשי משמעותי (על האנק ועל הצופה כאחד): הוא נמצא שם כדי לשרת את האקשן, כדי להעצים את האסתטיקה של האלימות, ולפעמים הוא אפילו משעשע בפני עצמו. חשוב לומר: אין בעיה עקרונית עם אף אחת מהגישות - הרצינית או הלא רצינית - הבעיה היא השילוב ביניהן, או ליתר דיוק, התפירה הגסה של שתיהן זו לזו. במובן הזה, נדמה שהסרט לא ממש סגור על הזהות שלו.

אבל כל זה לא אומר ש"נתפסו על חם" הוא לא סרט כיפי מאוד. "נתפסו על חם" שואב את הצופה לעולם שבו הוא מתרחש: זה קורה בין השאר בזכות הלוקיישן - מדובר בסרט עירוני מרהיב, שמספק תמונה מרתקת של הלואר איסט סייד בשנות ה-90 (הוא צולם, אגב, בניו-יורק עצמה, ולא בסט צילומים). זה קורה גם בזכות האביזרים, שמכניסים את הצופה לתקופה אחרת (טלפוני צדפה מככבים בלא מעט סצנות), וגם בזכות הפסקול המעולה בניצוחו של רוב סימונסן - שכולל שירים מקוריים של להקת הפוסט פאנק הבריטית idles וכן להיטים מהניינטיז.

ובכל זאת, לא רק האמצעים האומנותיים השונים הם שהופכים את "נתפסו על חם" לסרט סוחף; הם בסך הכל מעצימים את העלילה שלו, מרובת הטוויסטים, המרדפים והתהפוכות, שככל הנראה תדביק אתכם לכיסא. בסופו של דבר, מדובר בסרט מוצלח ומושקע עם הופעות משחק מרשימות וטיימינג קומי נהדר. אם אתם לא מפחדים מקצת דם (או בעצם, מהרבה דם), כדאי לכם לצפות בו.