זהו. השנה לא אכוון שעון לשעה בלתי הגיונית, לא אכין את הגלידה, לא אקלף את התפוזים ולא אלך לפיצוציה לקנות 200 גרם מהחטיף הכתום החריף הזה.

השנה האוסקר יכול לקפוץ לי.

כבר 20 שנה שאני עוקב אחרי פסל הזהב, בפולחן מזוכיסטי שבו אני מאלץ את עצמי ללכת לישון בשעה 21:00 כדי לקום עם עיניים כואבות בשלוש וחצי בלילה ולחזות במשהו נוצץ. פעם זה עוד היה שווה משהו. אבל בשנים האחרונות, עבודת הפסלים הזאת הופכת למעיקה ובעיקר מיותרת.

את התוצאות כבר אברר בנחת בבוקר באתרי החדשות, ואת הטקס אראה בצפייה נדחית וברפרוף לקטעים המעניינים. את השידור החי אי אפשר לראות יותר. פשוט אי אפשר. צריך להסביר למה?

1. הזמן

ראשית, אין אירוע טלוויזיוני, למעט אולי רצח רבין, שמצדיק שידור של 3 וחצי עד 4 וחצי שעות ברצף. זה הרי חסר הגיון. אז איך לעזאזל הגיע טקס פרסים שהחל את דרכו בשידור של פחות משעתיים לממדים כאלה מפלצתיים? התשובה: אוויר חם. כמו הורמונים מלאכותיים שמוזרקים לתרנגולות, כך גם הטקס הופגז בתכנים מיותרים ולא בריאים.

2. הניפוח

הנה דוגמה לתכנים המיותרים האלה. לאורך השנים הקפידו לשבץ לאורך המשדר טעימות מתוך הסרטים המועמדים לפרס הגדול והחשוב ביותר: פרס הסרט הטוב ביותר של השנה. בעבר, היה בזה היגיון מסוים: להכיר לאלו שפיספסו ולהזכיר לאלה ששכחו.

עם הזמן, הקטעים הנ"ל התארכו, ובטקסים מסוימים אפשר היה לצפות בדקות ארוכות של קטעים נבחרים מתוך כל סרט. במקביל, כמות הסרטים המועמדים לפרס הלכה ותפחה והגיעה בשנים מסוימות ל-10 מועמדויות. התוצאה: לילה שלם הופך לתצוגה של טריילרים בלתי נגמרים. בשביל זה לא צריך טקס. טריילרים אפשר לראות ביוטיוב עוד לפני שהסרט יוצא.

אגב, בטקס הקרוב מועמדים לא פחות משמונה סרטים לפרס הסרט הטוב ביותר. תעשו את המכפלות בדקות השידור של ה"טעימות" לכל אחד מהם, ותקבלו עוד זמן שינה מוצדק בשבילי.

3. הפרסומות

על הפשע שבניפוח זמן השידור נוסף חטא הפרסומות ששובר שיאים של חזירות. חשבתם שאצלנו דוחפים פרסומות במינון גבוה? חכו שתראו את טקס האוסקר. עזבו, אני אחסוך לכם: בכל 8-10 דקות בערך יוצאים להפסקת פרסומות. ארוכה. מתוך שידור ברוטו של כמעט ארבע שעות בשנה שעברה, הטקס היה באורך נטו של פחות משלוש שעות. זה אומר שעל כל שלוש דקות של טקס, ישנה דקה של פרסומת. מינון מהגיהינום.

4. הלוקיישן

ונגיד שההצלחתם לשרוד את האורך המייגע, את האוויר החם ואת הפרסומות - במה תצפו בסופו של דבר? בבמה אחת עם שנדליר.

הרבה דברים קרו מאז טקס האוסקר הראשון: מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל, הנחיתה על הירח, המצאת המחשב הביתי, האינטרנט, הסמארטפון. רק האוסקר עדיין תקוע עם אותה במה. לכל היותר, היא זזה קצת. וזהו. כל המוחות האדירים של הוליווד עתירת הדמיון לא הצליחו, במשך 87 שנים, להמציא שום פורמט או נוסחה שתצליח לשכלל ולרענן את השידור, למעט צילום במה אחת לאורך ארבע שעות. אפילו ברצח רבין היו יותר לוקיישנים.

5. המנחים

מילא הבמה. אבל מי מאכלס אותה? בעבר מנחה האוסקר היה מר בידור עולמי עם פרסטיז'ה שאי אפשר לערער עליה: פרנק סינטרה, דני קיי, בוב הופ, ג'ק למון, ג'רי לואיס, ג'וני קרסון. העילית של הוליווד, שהגישה את הטקס ברוב הדר וכישרון. החל בסוף שנות ה-80 החלה לתפוס את עמדת ההנחייה ה"שורה השנייה" של הכוכבים – ועדיין, אנשים מוכשרים כמו בילי קריסטל, וופי גולדברג וסטיב מרטין.

בשנים האחרונות המפיקים התחילו להמר על מנחים שהבחירה בהם, במקרה הטוב, משדרגת את מעמדם שלהם. יו ג'קמן וניל פטריק האריס הם אולי שחקני קולנוע סבירים (אמרתי "אולי"), אבל אין להם אלפית הכריזמה או הניסיון בעבודה עם קהל חי כמו שהיו למנחים שהוזכרו כאן. שלא לדבר על הבחירה בסת' מקפרלן, יוצר סדרת האנימציה "איש משפחה". מה לו ולהנחיה? אלן דג'נרס עוד הצליחה להציל את המצב במשך שני טקסים. אבל עם הבחירה השנה בכריס רוק (המאוד לא מצחיק לטעמי) אין שום סיבה שלא להריץ את קטעי ההנחיה קדימה.

6. הבדיחות הברנז'איות

גם מנחה בינוני יכול לצאת בסדר עם חומר חזק – ולכן, זה לא יקרה באוסקר. הכותבים של המאורע הזה מצליחים כבר שנים לכתוב את הטקסטים באופן מדויק כדי שיצחיקו 3,000 אנשי תעשייה מקומית. כאילו הטקס לא משודר בכל רחבי העולם. בדיחות על טכנולוגיית צילום, או כאלה שמבוססות על רכילות מקומית שרק קוראי ה"לוס אנג'לס טיימס" מכירים, לא באמת יכולות להצחיק את משכימי הקום במדינות רחוקות, וכנראה גם לא את הקהל המקומי שממשיך לעזוב בהמוניו את השידור. בטקס יש לספר בדיחות טובות, חדות ושנונות לקהל רחב. את הבדיחות הפנימיות שלכם תשמרו לווטסאפ הקבוצתי.

7. בלי רגש

הפעם האחרונה שבאמת התרגשתי, ונשארתי ער ומרוכז במהלך הטקס, הייתה כשוודי אלן - הוא ולא שרף - עלה על הבימה ונתן ספיץ' לנגד הקהל הנרגש שעמד על רגליו לכבודו. קשה היה להאמין לחיזיון ההוא, שכן כל חובב וודי אלן יודע שהאיש מחרים את טקס האוסקר מזה שנים. הוא לא הגיע כשהיה מועמד (15 פעמים), לא היה שם כשזכה (ארבע פעמים), ולא הסכים לבטל הופעה עם להקת הג'ז שלו בשביל הטקס. הפעם היחידה שבה הופיע באוסקר היה לאחר ה-11 בספטמבר, כחלק מהמחווה הקולנועית למנהטן. ואם וודי אלן לא טורח להגיע, למה שאני אעשה זאת?

8. ממש בלי רגש

טקס האוסקר כבר לא מצליח לייצר אירועים מכוננים מאין אלו, ולהפיק רגעים שיש בהם ממד סמלי והיסטורי. אפילו החלק הדרמטי בו האקדמיה חולקת כבוד לאלו שמתו – רגע שאמור לרגש את מכורי הקולנוע - כבר לא צובט את העור. בעבר היה לזה נופך טקסי שהעלה דמעות, אבל זה לא קורה מאז שדמות המנוח לצד כמה קטעים מסרטיה הוחלפו ברצף תמונות סטילס שחולף עם הרוח.

לפני שנתיים האקדמיה הקטינה לעשות כשאפילו לא כללה בסרט הזיכרון את אלן רנה, אחד מגדולי הבמאים בכל הזמנים ("הירושימה אהובתי", "לילה וערפל"), שנפטר יום לפני הטקס. גדולי עורכי הסרטים של הוליווד לא הספיקו להכניס עוד שלוש שניות לקטע הווידאו.

9. ויש עוד

ועוד לא דיברנו על מופעי השירים – בדרך כלל מיותרים (חמישה בכל טקס!); הקטגוריות הלא ממש מעניינות (עירבול קול זה מאוד חשוב, אבל אפשר לשמור את זה לפרסומות); וכמובן, הבחירה הפופוליסטית של חברי האקדמיה בסרטים צפויים, שחלקם הלא מבוטל חסר עומק או משקל אמנותי, ושכתוצאה מכך האוסקר כבר מזמן לא נחשב לתו איכות (כפי שכבר פירטנו בעבר). אז מה הפלא שהרייטינג של האוסקר בארה"ב הגיע בשנה שעברה לשפל של 20.6 אחוזים?

ואחרי כל זה, ברור שיש לטקס גם סיבות צפייה. אפילו אני אצפה בחלק מהטקס – בהקלטה, כמובן, בשעה סבירה. אבל כדי להוציא אותי מהמיטה בלילה, כמו פעם, ולזכות בנתוני צפייה של יותר מ-30 אחוזים, האקדמיה תצטרך להתרענן ולשכלל את הטקס באופן משמעותי. אפילו אם רק חצי ממה שהוזכר כאן ישתנה, אני מבטיח לכוון בשנה הבאה את השעון לשלוש בלילה. עד אז – תנו לישון.