למות ביום אחר

האייליסט של עולם הפשע

"ארץ יבשה" מבוסס על סיפורם האמיתי של האחים בונדרנט, כפי שתואר ב"מדינה הרטובה ביותר בעולם" (זה רק נשמע כמו ההמשך ל-"50 גוונים של אפור"), ספר שכתב הנכד של ג'ק. פורסט הוא אמנם המנהיג קר הרוח והווארד הוא חולה הדק חמום מוח, אבל הסיפור מוצג דווקא מנקודת ראותו של האח הצעיר והפנטזיסט, שחולם על אהבה, חיי נצח ופגישה עם גנגסטרי על בהשקות של תתי מקלע. אלא שיש שתי בעיות עם הפנטזיה הזאת: פושעים לא מאמינים בחיי נצח וחתימה מתת מקלע זה ממש כואב.

הבמאי ג'ון הילקוט מנסה לרכב כאן על הגל של "אימפריית הפשע", ולשחזר את המאבקים הגדולים סביב "חוק היובש", בתקופה שבה כל נבל הוא מלך. זה עובד בעיקר בזכות השחזור של אווירת התקופה, על המכוניות, מכונות הירייה והנופים המרהיבים של הדרום. הצילום הנהדר ועיצוב התפאורה המדויק מאפשרים ל"ארץ יבשה" להרגיש לפרקים כמו מערבון קלאסי, וברגעים אחרים כמו דרמת פשע מודרנית ואלימה מאד.

טום הארדי והטעויות

היה יכול להיות ממש מושלם לספר שהעלילה של "ארץ יבשה" מצליח לעמוד ברמה הזאת, אבל זה לא המקרה. במשך כמעט כל 116 הדקות שלו הסרט מנסה לבנות מתח, לייצר קליימקס, להביא אותנו לתחושה שמשהו גדול עומד בפתח, אבל מעולם לא מקיים. התחושה היא של נסיעה בקרוז קונטרול על הילוך שלישי, זה נחמד כדי להביא אתכם מנקודת ההתחלה לסיום, אבל הכל נראה נורא שכיח וחסר ריגוש. למעשה הדמות היחידה שמייצרת סימפטיה ורגעים זכורים כלשהם (הגאג הקטן בסיום למשל) היא זו של הארדי, בלעדיה הטובים והרעים פחות או יותר שווים זה לזה מבחינת העניין.