רגע של נוסטלגיה: זוכרים את הרגע שבו הגיעו הידיעות על מותה של הנסיכה דיאנה? כמה כולנו ריחמנו אז על הדמות הטרגית והזדעזענו מהדרך שבה מצאה את מותה, את תחושות האשמה, את מהדורות החדשות שמשדרות שוב ושוב ראיונות שובי לב איתה. אם התגעגעתם לתחושות האלה ובא לכם לרחם שוב על ליידי די, מצאנו את הסרט שיגרום לתאונה שלה להיראות כמו משחק ילדים.

דיאנה הוא סרט שבו שחקנית אוסטרלית משחקת נסיכה אנגליה כשהיא מבוימת על ידי במאי גרמני. אם זה נשמע לכם כמו פיץ' שהייתם מוכנים לשלם עליו כסף בשביל לראות, תהיו בריאים. נעמי ווטס, אחת השחקניות האמיצות בעולם, ממשיכה לבחור תפקידים שיכולים להרים או להפיל אותה לקרשים. אבל עם המזל שלה היא מצליחה לרוב ליפול. דיאנה הוא בדיוק התפקיד הזה - סרט שעוסק בתקופה שבה היא כבר פרודה מצ'ארלס, גרה בארמון סגור ומנסה לשקם את חייה בעזרת קשר רומנטי. עד כאן מעניין.

דיאנה
רומיאו ויוליה - גרסת החרופ | צילום: סרטי יונייטד קינג
דיאנה בוחרת להתאהב במנתח לב פקיסטני בשם חסנט קאן, שלמרבה הצער זוכה לגרסה אובר דרמטית ונוקשה על ידי נאבין אנדרוס (נו, סעיד מ"מאבודים"). מכאן והלה הסרט נגרר בין רגעים בהם הזוג מאמין שיוכל לחיות ביחד, לבין הפחד של קאן מעיני הציבור, המצלמות והחיים ללא פרטיות. בקיצור - רומיאו ויוליה, גרסת החרופ. תמצאו את עצמכם חווים דה ז'ה וו לאותה סצנה שוב ושוב ושוב, ללא פיתולים וללא חידושים. הסרט מצליח לחזור על עצמו לפחות שלוש פעמים עד שכבר הכל נראה אותו דבר, סצנות מתערבבות בסצנות אחרות ורק כמה שורות דיאלוג מגוחכות יחזירו לכם את התחושה שהזמן הצליח לברוח מאימת הכלא שהוא הסרט הזה.

כמו היטלר, רק בבלונד

על הסרט הראשון באורך מלא של הנסיכה הטראגית הופקד אוליבר הירשביגל. איזו טעות. הירשביגל  זכה אמנם למועמדות אוסקר בקטגוריית הסרט הזר, אבל אתם כנראה מכירים אותו בעיקר בזכות הסצנה המפורסמת הידועה כ"היטלר מתעצבן". עכשיו ניתן לדברים לשקוע קצת. תחשבו על זה - האיש שביים סרט ביוגרפי על הימים האחרונים בבונקר של היטלר נבחר לביים סרט על הימים האחרונים של דיאנה. מפתה לחשוב שבמאי שהצליח בביוגרפיה אחת ילמד גם את הדמות החדשה ויידע להוציא ממנה משהו חדש ומעניין. אבל לא.

דיאנה
שקרנית, מניפולטיבית ומתמרנת את המדיה לטובתה | צילום: סרטי יונייטד קינג
הירשביגל מביים את דיאנה בדיוק כמו שהוא ביים את היטלר ב"הנפילה". שני הסרטים עוסקים בדמויות מנותקות מהעולם ומהמציאות, אחת בבונקר והשנייה בארמון מבודד, שאינן יכולות לתקשר עם העם הפשוט וממתינות למותן הטרגי כשהקהל סופר את הזמן לאחור. הדמות שמצטיירת מהסרט כל כך בלתי נסבלת עד שהיא מצליחה להשכיח כמה חזקה הייתה ההשפעה של דיאנה האמיתית על ההמונים. היא אינה מבינה דבר מהעולם, מנסה ללמוד הכל מספרים, בוהה במשך שעות בדברים שלאדם הפשוט הם טריוויאליים, שואלת שאלות מטופשות ועיניה קבועות במבט נוצץ ומטומטם לחלוטין. דיאנה של הירשביגל היא אדם ללא רגשות שמנסה לעשות חיקוי של רגשות אנושיים, כמו חייזר שמנסה ללמוד כיצד בני אדם חיים. הרגעים היחידים שבהם נראה שהיא מודעת למעשיה הם אלו שבהם היא מצטיירת כשקרנית, מניפולטיבית ומתמרנת את המדיה האובססיבית לטובתה.

בסופו של דבר, "דיאנה" נאבק בינו לבין עצמו על מה הוא מעוניין להיות יותר: סרט ממש משעמם או סרט ממש מעצבן. מה שבטוח הוא מתח את גבול הסבלנות שלי עד לקצה. ולבסוף, כשמגיע הקץ הידוע מראש, הייתי בטוח שבמקום שיחזור של האומה הבריטית האבלה נראה שחזור נאמן יותר להיסטוריה האלטרנטיבית שהסרט מציע, שבו העם האנגלי מפוצץ פסלים של הנסיכה האכזרית והמטומטמת משל היו פסלים של סדאם חוסיים בעירק. המלחמה הסתיימה, התקשורת חיסלה את המפלצת בפאה הבלונדינית המגוחכת. עכשיו אפשר לחזור לחיים.

דיאנה
המפלצת בפאה הבלונדינת המגוחכת | צילום: סרטי יונייטד קינג
>> מי רוצה להציץ לבמאית?
בואו לפייסבוק שלנו