אז מה מפחיד יותר: ילדות קטנות או רוח רפאים שמגדלת ילדות קטנות? את התשובה כנראה לא נצליח להכריע כאן, אבל מה שאפשר לומר במידה רבה של וודאות הוא שסוף סוף זכינו לקבל סרט אימה מפחיד באמת. זה אמנם נשמע די טריוויאלי, אבל אחרי תקופה שבה הסרטים שהיו אמורים לצמרר אותנו נעו על הגבול שבין המטומטם למצחיק, מדובר בשינוי מרענן. זה לא ש"מאמא" הוא הסרט הכי חכם בעולם, אבל הוא מקיים את ההבטחה החשובה ביותר שלו: להפחיד אותנו למוות.

אל תפתחו את הארון

אין תמונה
לא, אל תדאגו, זאת רק המנקה
מאמא מפחיד מהרבה סיבות. קודם כל כי הוא עוסק בשתי ילדות קטנות, שהושארו בבקתה מבודדת וגודלו במשך שנים ע"י רוח רפאים אימהית במיוחד, שהפכה אותם לכל כך מפחידות עד שהן יגרמו לכם געגועים לתאומות מהניצוץ. מאמא גם מפחיד בגלל החזרה שלהן לעולם המתורבת בבית הגדול בו מתגוררים דודם וחברתו (שזו כבר צרה לכל סרט אימה. אנשים, מתי תלמדו שבית קטן שווה פחות ארונות שבהם רוחות הרפאים שגידלו את הבנות שלכם, יכולות להתחבא?). החברה, בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין, מתגלה כגיבורה המפתיעה של הסרט בפרט, ואחת המעניינות ביותר בסרטי אימה בשנים האחרונות בכלל. אפילו שרק לפני כמה חודשים ראינו אותה מחסלת את בין לאדן בלי למצמץ, לגמרי אפשר להאמין לה כשהיא מחווירה אל מול מה שמתרחש בבית שבו היא נאלצת ללון.

הבמאי הארגנטינאי, אנדראס מוצ'יאטי, קיבל לידיו תקציב נחמד וסט חמים ונעים בקנדה, אחרי שסרטו הקצר, (בעל אותו השם), התגלגל לידיו של גיירמו דל טורו. דל טורו, למזלם של הרבה מאוד במאי אימה, התגלגל בין פרויקטים בשנים האחרונות ובמקום להשקיע את זמנו בבימוי סרט משלו (תקופת היובש תגיע השנה לסיומה עם "פסיפיק רים") העדיף להפיק לאחרים. דל טורו ראה את הסרט הקצר של הארגנטינאי, התלהב, והצליח לשכנע שתי חברות הפקה שהחזון של הבמאי הצעיר גדול מספיק כדי להפוך את הסרטון בן שלוש וחצי הדקות שלו לסרט באורך מאה דקות. האינסטינקטים של דל טורו עבדו מצוין הפעם. מוצ'יאטי הוא כישרון גדול. מסצנת הפתיחה הוא מתגלה כבעל ביצים גדולות משל במאי האימה הממוצע. גם אם הוא יודע לרדת לפעמים נמוך להבהלות קלות ומטופשות, הוא מכפר על כך עם סצנות בנויות היטב ושוטים מרהיבים.

מהבחינה הזאת, מאמא הוא יותר כרטיס ביקור מרשים מאשר סרט שעומד בפני עצמו, זה בעיקר נובע מהתסריט האינפנטילי שלו. החל מנקודה מאוד ספציפית בסרט התסריטאים (מוצ'יאטי עצמו ואחותו) פשוט מאבדים אוויר, ונקלעים לכל קלישאת אימה אפשרית. כשזה נמאס להם הם פשוט זורקים את ההיגיון מהחלון ודוחפים כמעט כל דמות לאבד את עצמה לדעת. סצנה מגוחכת במיוחד נרשמת כאשר רוחה המאיימת של מאמא משתלטת על מכשיר אלקטרוני, רק כדי לרשום את שמה שוב ושוב ושוב. חייבים לעשות משהו עם האובססיה הזאת של רוחות רפאים לדרוש תשומת לב בפומבי. תחשבו על זה ככה: מה שלא עובר בסטטוסים בפייסבוק, לא עובר גם אם אתם רוח רפאים.

אמא, למה את חיוורת כל כך?

אין תמונה
מה? באמת אין יותר חופש עד ראש השנה?
ברור למה דל טורו נמשך לפרויקט הזה. הוא  אוהב סרטי אימה שכוללים בתוכם מלודרמה משפחתית, ובנות שנקרעות בין קרובים בעולם החיים לבין אמא בעולם המתים זו האמ-אמא של המלודרמות. התסריט לא מנצל היטב את הרעיון הבסיסי וסצנת הסיום לא מרשימה במיוחד. ועדיין, סרט מפחיד, מלוטש ומעניין הוא לא דבר של מה בכך. גם אם מאמא נופל לפעמים לטריוויאלי והמעצבן, החלקים המעניינים והמותחים בו מכסים על כך. מה לעשות שאחרי מאות סרטי אימה שלכאורה הכינו אותי לצפות לכל דבר, עדיין הצלחתי להיבהל לגמרי מרוח הרפאים האימהית הזאת? ככה זה בחיים: אימהות זה חתיכת דבר מפחיד, והילדים שלהן? אפילו יותר.

>> בואו לעמוד הפייסבוק שלנו