בעיר לוס אנג'לס, במעין "הווה אלטרנטיבי", בני האדם מעבירים את חייהם לצד יצורים פנטסטיים מהאגדות - אורקים, אלפים, פיות (בגרסה מכוערת במיוחד שתעורר בכם געגועים לטינקרבל), קנטאורים ועוד. האינטגרציה של בני האדם והיצורים מהאגדות רחוקה מלהיות אוטופיה. למען האמת, היא דומה יותר למצב בינינו לבין שכנינו הפלסטינים. מדובר במתח תמידי בו ניסיונות לשילוב מתנגשים בסטטוס קוו. מבחינת מאזן הכוחות, בני האדם הם הרוב הדומם שממלא את רוב שכבות החברה, בעוד האלפים הם האלפיון העליון שחיים בשכונות מבודדות שמזכירות את חיי המילארדרים בדובאי. אבל העניין הגדול ביותר הוא דווקא באורקים - אותם יצורים כעורים בעלי ניבים בולטים ואף חזירי, שמשתייכים לשכבה המקופחת ביותר בהיררכיה וסופגים השפלות ואיומים על בסיס יומיומי. ניתן לומר שבאלגוריה לא מאוד מתוחכמת הם מושווים למהגרים ממקסיקו. בעולם המבולגן הזה, שוטר הסיור דריל וורד (וויל סמית') מצוות לשותף אורק בשם ניק ג'קובי (ג'ואל אדגרטון) - שילוב חריג שנעשה לראשונה ומתקבל בחשדנות על ידי כל הצדדים.
אם כל הפתיח הזה נשמע לכם כמו הכנה לסאטירה חברתית נוקבת, לצערנו המציאות אפורה בהרבה. את קווי המתאר של "Bright" אנחנו מקבלים בטעימה ממש בדקותיו הראשונות של הסרט, ללא שום הסבר ברור איך הגענו לעולם הזה או איך הוא נראה מחוץ ליקום הקטן של לוס אנג'לס. משם זה הופך מהר מאוד (ואולי מדי) לסרט אקשן על צמד שוטרים, עם הפרמיס המקורי - בתחילה נראה כי השניים לא מתאימים בכלל עד שמתברר שיש להם המון במשותף והם בעצם אותו האדם, חוץ מהעובדה שאחד מהם הוא לא אדם אלא אורק. מצחיק? כן, מדובר בסרט שהוא מאש-אפ של שלושה סרטים לפחות, וזה עוד לפני שסיפרנו לכם על המסע של השוטרים וורד וג'קובי להגן על אלפית יפהפייה בשם טיקה (לוסי פרי, "האקדמיה לערפדים"), שמחזיקה בשרביט קסום שכולם רודפים אחריו כי הוא מאפשר שליטה ביקום.
את "Bright", הסרט הגדול ביותר של ענקית הסטרימינג נטפליקס עד כה, ביים דייוויד אייר וכתב מקס לאנדיס. אייר הוא אחד הבמאים והתסריטאים המצליחים אך המושמצים בהוליווד, שביים לאחרונה את "יחידת המתאבדים" המאכזב, ומצד שני כתב והפיק את "יום אימונים מסוכן" - מה שאומר שהוא מתמחה בסרטים שנראים כמו קליפ עתיר תקציב שיצא משליטה. לאנדיס, התסריטאי הצעיר שכתב אותו, מתמחה ביצירות פנטזיה וקומדיה רומנטית וכתב את הסרט השנוא/אהוב "ויקטור פרנקנשטיין". עם עלות הפקה מוערכת של 90 מיליון דולר, הסרט הזה משמש כהצהרת כוונות מצד נטפליקס לתת פייט לבתי ההפקה הגדולים ביותר - לא רק בתחום סרטי האיכות ("פרחים בבוץ" שכנראה יזכה למועמדות לאוסקר), אלא גם בז'אנרים פופולריים ושוברי קופות. אך כשצופים בתוצאה הסופית, כל מה שנותר לנו לשאול הוא - "אבל למה ככה?".
כבר זמן רב לא נראה סרט שדעת הקהל הרחב ודעת המבקרים לגביו כל כך חלוקות. שיטוט זריז באתרי הביקורות "Rotten Tomatoes" ו-"metacritic", מדגים את הפערים: באחרון, שמשקלל את כל הביקורות שפורסמו לכדי ציון אחד, הציון של הסרט עומד על 28 (מהנמוכים שנראו השנה), בעוד ב"Rotten Tomatoes" הוא עומד על 30% טריות בלבד. המבקרים כמו התחרו ביניהם מי יכתוב ביקורת קוטלת יותר - תחרות בה ניצח, אגב, המבקר דייוויד ארליך מה"indiewire" שכתב: "מהבמאי של 'יחידת המתאבדים' והתסריטאי של 'ויקטור פרנקנשטיין' מגיעה פיסת גיהנום חדשה שאיכשהו מצליחה להציג שפל חדש עבור שניהם". אאוץ'. מצד שני, גולשים רבים כותבים בהתלהבות ש"Bright" הוא הסרט הכי טוב שענקית הסטרימינג הוציאה עד היום ואחד מסרטי האקשן הטובים של השנה.
בואו ניגע בתסריט: מדובר באחד הסרטים היותר מקושקשים שנראו בשנים האחרונות. אסופת הסצנות בו, אותן אפשר להגדיר בקושי כעלילה, נראית כאילו נכתבה במיוחד עבור הטריילר ופחות מתוך מחשבה ברורה לאיפה הסרט הזה אמור להגיע. גרוע מכך, גם הכימיה על הסט כמעט שלא קיימת, כשהמתח המעושה בין דמותו של סמית' לבין האורק (אותו מגלם בחן רב אדגרטון) מרגיש מאולץ וחסר היגיון. מעבר להצגה של עולם בו בני האדם מתייחסים לאורקים בזלזול, אין לנו שום סיבה להאמין שהשניים לא היו יכולים להיות חברים טובים, שכן כאמור - הדימיון האישיותי ביניהם זועק לשמיים. חוסר האמון ממשיך גם לבניית דמותו של סמית: השוטר וורד מעיד על עצמו כאיש רע, לוזר וכד' - וגם כאן אין לנו שום סיבה להאמין שהוא כזה. להיפך - הוא מוצג כאיש משפחה אחראי, אבא טוב וכשוטר היחיד במשטרת לוס אנג'לס שלא נגוע בשחיתות.
לו רק הייתה יד מכוונת ברורה לסרט, "Bright" היה יכול להפוך בקלות לקומדיית אקשן/זוג מוזר מוצלחת למדי. אך לאנדיס ואייר מנסים לכפות עליו את סיפור הפנטזיה המטופש על השרביט רב העוצמה, שבוודאי עזר להם להגדיל את התקציב שלו בכמה עשרות מיליוני דולרים (שהלכו כולם על אפקטים מיוחדים). כדי להרוס סופית את חוויית הצפייה נציין שכל פיתול עלילתי צפוי יקרה בדיוק בזמן, ואת "הטוויסט הגדול" שנשמר לסופו של הסרט אתם תנחשו עוד בעשר הדקות הראשונות. יתרה מכך - הליהוק לסרט של נומי ראפאס ("נערה עם קעקוע דרקון") יכול להיות מוגדר כפשע. מדובר באחת השחקניות היותר מסקרנות שיצאו משבדיה, שלוהקה כאן כדמות של מרשעת בעלת שלוש שורות טקסט בקושי - דמות שהייתה יכולה להיות מגולמת בנקל על ידי ניצבת או אנימציית CGI ממוצעת.
ובכל זאת, צפייה פחות צינית בסרט מלמדת שאין טעם להתעלם מהאהבה לה הוא זוכה מהקהל הרחב. למרות כל ערבוב הסגנונות ועומס הפרטים המיותרים, מדובר בסרט אקשן בטעם של פעם (בקטע טוב). שני הכוכבים הראשיים שלו מצליחים לגרום גם לסצנות המופרכות ביותר להרגיש די אמינות. אדגרטון האוסטרלי ("זה מגיע בלילה") מתגלה שוב כשחקן מחונן, וגם כשהוא מכוסה בכמויות איפור שהופכות אותו לבלתי ניתן לזיהוי הוא עדיין מעורר חמלה וצחוק בצורה מאוד לא מאולצת. סמית', מצדו - שנראה פשוט מדהים רגע לפני גיל 50 - מצליח בתפקיד השוטר שלא מוצא את עצמו עד שהוא מוצא את עצמו. למרות שהוא בוחר סרטים רעים בזה אחר זה, הוא עדיין מצליח לספק תצוגות משחק ראויות בעיקר בזכות הקומיות שאנחנו זוכרים לו עוד מימיו כ"הנסיך המדליק", בשילוב היכולת שלו להיראות הכי אמין כ"שכונתי" גם כשהוא כבר מזמן אחד השחקנים העשירים ביותר בהוליווד.
מחשבה אחרונה לסיום: איזו סיבה יש לקהל חובב האקשן והפנטזיה, שעבורו נוצר הסרט, לרצות לראות את האקסטרווגנזה מלאת הפיצוצים והאפקטים על מסך ביתי קטן ולא בבתי הקולנוע? האם מדובר בניסיון הסופי של נטפליקס לנעוץ מסמר נוסף בארון הקבורה של בתי הקולנוע? או דווקא הרמה לסרט ההמשך הצפוי שדווקא כן יופץ בבתי הקולנוע ויצליח להכניס לכיסיהם מלא כסף? רק הזמן והאלפים יוכלו לגלות.
mako תרבות בפייסבוק