סוכרת נעורים

ממלכת הג'ויסטיק

כמו "סקוט פילגרים נגד העולם" לפניו, גם "ראלף ההורס" מכיל קריצות לימים העליזים של לוגואים מפוקסלים ודמויות שנכנסות בלי שום סיבה מוצדקת בקירות. אם תמתינו בסבלנות עד סוף הכותרות, תגלו גם "גאג בונוס" קטן ושנון שיעלה חיוך על פני כל מי שסיים אי פעם משחק וינטג'. במתחם הקסום הזה של כפתורים מהבהבים ובריונים שמשתלטים על המכונות הכיפיות באמת, מתקיימת סוג של אנלוגיה בין האוחזים בג'ויסטיק לבין גיבורי המשחקים: דחויים במציאות ובעולם הפנטזיה, שמאחדים כוחות לפרק זמן של אסימון, כדי להרגיש סוף סוף איך זה להיות מגניב באמת.

הורג אותם במתיקות

וכאן, כנראה, גם מתחיל החלק הבעייתי של הסרט, שלא מצליח להשתחרר כמעט בשום שלב מהאופי הילדותי שלו. הבחירה של דיסני לקחת על עצמה את הפרויקט, ולא להעביר אותו לפיקסאר, מורגשת בצורה מאד דומיננטית בערך מאמצע הסרט ומגיעה לשיא בסופו. סוג של אגדה מתוקה מדי, שתקשה על מבוגרים יותר להיסחף איתה. אפשר היה לומר שאין כל רע בזה, אלמלא התירוץ לכל הסרט היה חזרה לימי הוינטג' של פעם, כאלה שהילדים של היום לא באמת יכולים להעריך את הניואנסים הקטנים שבו. בהיעדר הטיפול הבוגר והריאליסטי של פיקסאר, התחושה היא שהסרט (כמו לא מעט פיצ'רים של אנימציה בימינו) מפספס את שני קהלי היעד הפוטנציאליים שלו, ומספק סוג של נוסחת פשרה מהנה, אבל לא כזו שנשארת הרבה אחרי שעוזבים את האולם.