איך הסרט שהרתיע את האקדמיה זכה בכל זאת?

החלק הכי מצחיק באוסקר הוא שבדיעבד הכל נראה לנו נורא מובן מאליו. ברור ש"12 שנים של עבדות" היה צריך לזכות, איך יכול להיות שסרט שמנציח את התקופה החשוכה ביותר בארה"ב, עם במאי שחור ובכיכובם של שחקנים שחורים, לא יזכה לסגור מעגל בטקס הכי פוליטיקלי קורקט שיש? ובכן, כל זה נכון, אבל האמת היא ש"12 שנים של עבדות" עמד למצביעי האקדמיה בגרון. לפחות לחלקם. עוד ועוד עדויות של חברים בארגון שקובע את זהות המנצחים התפרסמו בימים שקדמו לאוסקר, וחשפו את העובדה שחלקם כלל לא רצו לצפות בו. הוא היה קשה מדי, אכזרי מדי, "לפנים מדי" עבור מי שרגילים לקבל את הסרטים שלהם עם כפית גדושה של סוכר. אז נכון, האלטרנטיבה הייתה סרט מד"ב תלת ממדי עם שני שחקנים בלבד (או שחקנית ורבע) ותסריט בעייתי, אבל לפעמים מגיע גם לגוף שכל כך נהנים לבעוט בו קצת קרדיט.

לכל הזוכים באוסקר 2014

את הסופרלטיבים שחילקנו בנדיבות בתחום הפרסים, אפשר להתחיל לגרוע כשמגיעים לטקס עצמו. לא ברור איך זה קורה כל פעם מחדש, אבל גם ב-2014 הסיכומים שאחרי יעסקו שוב באורך הבלתי מוצדק (3 וחצי שעות), שהופך את כל החוויה למייגעת. מי צריך כל כך הרבה נאמברים מוזיקליים בערב שבו מחלקים פרסים ב-24 קטגוריות, נזכרים בכל מי שמת בשנה האחרונה ונותנים לבכירי האקדמיה את חמש דקות התהילה שלהם על הבמה? ואז מגיע גם נושא המנחה שדרוש מחשבה מחודשת. זה לא שאלן דג'נרס לא ניסתה להעיר קצת את העסק, אבל זה היה לרוב מאד יבשושי וחסר ברק (ההתעקשות על בדיחת הפיצה, עוד פעם ועוד פעם, נראית כמעט כמו ניסיון מכוון לבאס). זה לא מקרי שכל כך הרבה מנחים נכשלים שוב ושוב על הבמה הזאת מדי שנה, לא קל ללכת בין הטיפות של כל האגו והפומפוזיות הזאת האלה ולהצליח להיות גם מצחיק בדרך.

הטוב: איט גירל חדשה זה תמיד טוב, בעיקר כשהיא כל כך מלאת חן וכישרון. אחרי שכבר הספדנו את הדור הצעיר של הוליווד, לופיטה ניונגו מוכיחה שכדאי לחכות עם זה קצת..

הרע: אלוהים אדירים, מי זה האיש המוזר הזה ומה הוא עשה להריסון פורד? יכול להיות שזה מה שנשאר מהאן סולו?

המכוער: 0 מ-10 ל"חלום אמריקאי", רק "הצבע ארגמן" ו"נקודת מפנה" הצליחו להסריח יותר בטקס (0 מ-11) וגם זה קרה בפעם האחרונה לפני 30 שנה.