בשבוע שעבר התקיים יום הקולנוע השנתי, במהלכו צונח מחיר הכרטיסים מהמון לעשרה שקלים. או בעצם 14 ש"ח, אם העדפתם להזמין מראש ולא לחכות בתור שעה רק כדי לגלות שנגמרו הכרטיסים להכל. וכשמגיע הקהל המשולהב לדלפק ומגלה שנשארו רק כרטיסים לסרט בשם "להתראות כריסטופר רובין", מה יעשה? ירכוש, ייכנס לסרט, אולי יתבאס. באופן כללי מומלץ לקרוא קצת על הסרט לפני שקונים את הכרטיס, לפחות לדעת מה הולך לקרות בו ברמה בסיסית ולנחש אם יתאים לכם או לא. אבל ביום הקולנוע עובדים לפי נוהל חירום. המוכר/ת אמרו שזה משהו עם פו הדוב, אז יאללה. והנה, חמישי לפנות ערב, האולם מלא וההקרנה היא סיוט מתמשך לכל המעורבים, גם אלה שהסרט מצא חן בעיניהם. צופים יקרים, בבקשה, אם אתם לא רואים את סצנת המרת'ה מ"באטמן נגד סופרמן", אין סיבה שתצחקו בקולי קולות בקטעים העצובים. חוץ מזה, אם נכנסתם והסרט כבר התחיל, ממש אין צורך לצעוק "יואו, הסרט כבר התחיל!". אנחנו יודעים. אנחנו פה כבר איזה זמן. זהו, סיימתי להתלונן, אפשר להמשיך עם הביקורת.
אז כאמור, "להתראות" רחוק מלהיות עשוי מהחומרים של להיט ליום הקולנוע. הוא לא מאוד מצחיק, אין בו שחקני ענק (מרגו רובי עוד לא שם), הוא שייך לז'אנר לא כיפי ולילדים הוא ממש לא יתאים. יש לו נושא מושך - הסיפור האמיתי מאחורי כתיבת הספרים האהובים על פו הדוב - אבל מסתבר שזה סיפור ממש מדכא, עם הלם קרב והורות גרועה וכאלה. זה לא שאין בסרט הומור או קלילות בכלל, אבל גם הקלילות שלו בריטית כזו, אנדרסטייטמנטית, צנונית. זה סרט עדין שמצריך צפייה עדינה. "היו בסרט כל מיני קטעים לא קשורים", הסביר הילד שישב לידי לאמא שלו בסיום. "המלחמה וכל זה". ובאמת, מלחמה היא דבר די לא קשור לחיים האלה. היא תמיד מגיעה בזמן הלא נכון והיא הורסת לאנשים את החיים בצורה שלפעמים קשה להבין. א.א.מילן (דונל גליסון), המכונה בלו, חזר ממלחמת העולם הראשונה לא ממש בסדר. הוא לא מרגיש שייך במסיבות של החברה הגבוהה וגם הצלחתו כמחזאי לא מנחמת אותו. הוא כמעט לא תפקודי - מפחד מרעשים פתאומיים, מזמזומי חרקים, מהחיים בכלל. אשתו דפני (מרגו רובי) לא מפגינה הרבה אמפתיה לקשיי ההסתגלות שלו, אבל מסכימה להרחיב את המשפחה בתקווה שלידת ילד תחזיר לה את בן הזוג שהכירה. כשהיא יולדת בן היא הופכת מדוכאת בעצמה - הרי בנים גדלים והולכים למלחמה.
לכריסטופר רובין הקטן (וויל טילסטון), המכונה בילי, מלכתחילה לא היה סיכוי לילדות בריאה. אמא שלו כל כך רצתה בת שהיא אפילו לא החליפה את השמלות שארגנה לבת המיועדת בחולצות למידותיו, מה גם שמסיבות וחופשות עניינו אותה יותר ממנו. אבא שלו לא היה רק הלום קרוב, הוא גם היה קפדן ומרוחק רגשית. שני ההורים לא ממש ידעו מה עושים עם ילד, אבל זה היה די מקובל פעם, לשכור מטפלת ולהמשיך בחייך כרגיל. וכך היה - האדם הקרוב ביותר לבילי היא המטפלת אוליב (קלי מקדונלד), שבעצמה מתמודדת עם מחלת אמה ולא בדיוק מסתדרת עם אמא ואבא מילן. פו הדוב וחבריו הפרוותיים הם בעצם הצעצועים של בילי, שסביבם הוא יוצר עולם עשיר ומתוק בעזרתה של אמא שלו. דבר מוביל לדבר ובלו מוצא את עצמו לבד עם בילי, מנסה בקושי לטפל בילד המעט משונה הזה, שדורש חיקוי מדויק של הקול המסוים מאוד של הדובי שלו. תהליך ההתחברות של בלו ובילי הוא מה שבאנו לראות בסרט - שם נולד הספר שעוד יהיה להיט ענק, שם נמצא הלב הרגשי והמנחם, שם נמצאים גם הדיאלוגים הכי שנונים והכי יפים. בילי הוא ילד מאוד חמוד וכיף להיות איתו, גם אם זה אומר שצריך להסתובב קצת גם עם האבא המבאס שלו. אף פעם לא חשבתי שסצנה שבה בלון מתפוצץ תגרום לי לתחושת הקלה ושחרור, אז גם זה הישג כלשהו.
זה כמובן לא נמשך הרבה זמן, כי כאמור, מדובר בסיפור עצוב על ילד שגם מעט האושר שלו עם אבא הפך לספר ילדים מצליח בטירוף. א.א.מילן, כידוע, התאושש ממצוקות המלחמה בעזרת הסיפורים המקסימים על יער מאה העצים והחיות המתוקות שחיות בו, אבל "להתראות" לא כולל שמץ מהחמידות המקורית, להפך. את שאר הסרט בילי מעביר בצילו של כריסטופר רובין ("קוראים לי כריסטופר רובין, אבל אני לא הוא"), חוויה די איומה ומבלבלת גם למי שאיננו ילד בן שמונה בלי חברים בגילו ובלי תמיכה הורית. הוא נגרר לראיונות ומפגשים עם קוראים, בקושי רואה את המשפחה שלו ומפתח חרדות מכל הסוגים. לקראת הסוף אנחנו מקבלים "רשות" מהילד המסכן הזה לאהוב את הספר שהרס לו את החיים, כי מסתבר שהוא היה צריך תנאים ממש קיצונים כדי להבין מה הספר הזה היה עבור הדור שלו ועבור אנגליה שבין מלחמות העולם.
זה לא שיש בעיה עם סיפורים מדכאים, או עם סיפורים שקצת מוציאים את החשק להנות מקלאסיקה שכולם מכירים ואוהבים. הבעיה בסרט הזה היא שהוא מפוזר לכל הכיוונים, מאוד מרומז בדברים מסוימים ויותר מדי ישיר לגבי אחרים. למשל, התסריט כמו מפיל על האמא את האחריות למצב המסובך - היא זו שלא מתעניינת בשלום הילד שלה בשיא סיבוב ההופעות של משפחת מילן ופו הדוב, היא זו שלא מבינה מה קרה לבן הזוג שלה, היא זו שמעדיפה את לונדון הנוצצת על חיים שלווים בכפר. האם דפני מילן באמת הייתה אמא ובת זוג כל כך איומה? כנראה שהיא הייתה דמות מורכבת ומרובדת יותר, רבדים שרק נרמזים בסרט מדי פעם. בעיה אחרת היא הקצב המשונה של הסיפור, שעובר מזוועה לזוועה במקום להתעמק באמת במצב מסובך או תקופת חיים אחת. כשכל כך הרבה רע קורה לילד תמים ואומלל, קל להתנתק רגשית מהסיפור ולהתבאס שבכלל נכנסנו לצפות בו. זה חבל, כי בסרט גם סצנות יפות, רעיונות מעניינים ורגעים מרגשים, אבל צריך לעבור מסלול מכשולים ענק כדי להגיע אליהם, והמסלול הזה לא כתוב, מצולם או מבוים טוב במיוחד.
mako תרבות בפייסבוק