יום הקולנוע הישראלי הוא אחד החגים האהובים עליי בלוח השנה העברי, לצד דוקאביב, פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה ופורים. בזמן שלא מעט ציניקנים משוכנעים שהיום הזה, עם כרטיסי הקולנוע ב-10 שקלים שלו, הוא רק גלגלי עזר לתעשייה שלא מתפקדת בעצמה, אותי ריגש לראות איזו שנה טובה 2016 הייתה לקולנוע הישראלי, ביחס לשנה הקודמת ובכלל. בעיני, כמה מהסרטים הפחות נחשבים של השנה, התעלו על סרטים מאשתקד שעשו הרבה יותר רעש. למשל - "ישמח חתני", לא סרט שמישהו יחשוב לשלוח לאוסקר או לפסטיבל קאן, אלא סרט קטן, אופטימי ונגיש עם פוטנציאל מסחרי גדול. תולעת האוזניים שהיא הגרסה החדשה של שרית חדד לפיוט "ישמח חתני" לא ממש הניחה למוח שלי מאז שצפיתי בסרט, אבל עם כל זמזום התחזקה בליבי השאלה: למה בעצם לקרוא לסרט שמציב במרכזו נשים "ישמח חתני"? ואחרי שצפיתי גם ב"לעבור את הקיר" כבר הגעתי למסקנה ששני הסרטים היו צריכים פשוט להחליף שמות.

"ישמח" (שם אלטרנטיבי 1: "עזרת נשים") נכנס לחיינו בתזמון הולם, רגע אחרי עוד ניסיון לנרמל העלמת נשים מטעמים דתיים. זהו סיפור על קהילה ירושלמית קטנה ואידילית למראה, המוצאת את עצמה לגמרי בטעות במלחמת מינים. באמצע טקס עלייה לתורה מתמוטטת עזרת הנשים בבית הכנסת. הנפגעים העיקריים הם ספר התורה והרבנית שנכנסת לקומה. הבדידות גורמת לרב הקהילה לאבד את שפיות דעתו, ואת מקומו תופס בהדרגה רב חרדי צעיר ומגניב (אביב אלוש) אך מחמיר בהרבה מחברי הקהילה עצמם, בייחוד בכל הנוגע לצניעות האישה. הגברים משתכנעים בקלות, כמו גם חלק מהנשים, ובעת שיפוץ בית הכנסת מתקבלת ההחלטה כי עזרת הנשים לא תיבנה מחדש והתקציב יוקדש לכתיבת ספר תורה. בעוד חלק מהנשים מתרעמות מיד, אחרות חוששות לנקוט עמדה או מרגישות צורך לפתור את המצב בתפילות ובמצוות, אך המלחמה בלתי נמנעת.

"ישמח" (שם אלטרנטיבי 2: "אחותי כלה") הוא סרט יותר חכם ויותר חתרני ממה שהוא נראה במבט ראשון. הוא אולי מקדש את המתינות, אבל לא בצורה יאיר-לפידית מתרפסת. הגיבורות שלו מבקשות לנקוט עמדה תקיפה וחסרת פשרות כנגד כפיית דרך החיים הדתית עליהן, זאת מבלי לוותר על המסורת. הן לא נלחמות ביהדות אלא נלחמות עליה. גם תוצאות המאבק הן בסופו של דבר הצהרה חד משמעית, לא איזו פשרה בין שתי דרכים שונות. זהו סיפור שמקדש את הדת כמגבשת ומחברת בין אנשים, גם אם הדבר ייעשה על חשבון ההלכה, לכאורה. דת שהיא אמצעי, לא מטרה. באחת הסצנות המוצלחות בסרט מדברת דמותה של אוולין הגואל עם הנכד שלה, האכול רגשות אשם על שהתפלל לנס שיציל אותו מקריאת הפרשה שלו. הסבתא מסבירה שהאל הוא לא איזה מוקד פניות שרק מחכה להגשים את הבקשות שלנו, הוא נתן לנו ספר הדרכה ושלח אותנו להסתדר לבד. אמירה מפתיעה מצד אישה מסורתית, שבשום שלב לא כופרת בדת או מוותרת עליה.

עד כאן הכל טוב ויפה, אבל לסרט יש לא רק כוונות טובות אלא גם תסריט בעייתי וביצוע שאיננו מלוטש די הצורך. יש בסרט כמה בדיחות טובות אבל ככלל הוא לא כל כך מצחיק. לא חסרים רגעים תמוהים או תפניות חדות מדי. בסצנה אחת דמותה של יפעת אסולין ("זגורי אימפריה") מסתירה מדודתה סוד, אבל רגע אחר כך הדודה והיא משוחחות כאילו הסוד ידוע לה כבר שבועות. דוגמה אחרת וחמורה יותר היא התפתחות דמותה של אורנה בנאי, שנבנית בתחילה כחברה הפחות קפדנית בקבוצה הנשית בכל הנוגע לכללי הדת, אך בין לילה ובלי שום סיבה משכנעת היא חוזרת בתשובה והופכת למשטרת צניעות בלתי נסבלת ומאבדת לחלוטין את חוש ההומור שנראה היה שיש לה. דמויות הגברים ברובן ריקות או נלעגות, אבל הם לא ממש העיקר בסיפור, אז מילא. הרב הצעיר הוא דווקא דמות חשובה מאוד, והוא הופך במהרה מדמות שאפשר להבין, גם אם לא להסכים איתו, לדמות כמעט מטרידה באנטיפתיות שלה. לא שחסרים אנשי דת שונאי נשים במציאות, אבל עדיין קצת חבל.

אין תמונה
אנטיפת ברמה מטרידה. הרב של אביב אלוש

למרות כל זאת, קל לחבב את "ישמח חתני" (שם אלטרנטיבי 3: "שעשני כרצוני"). מי שמצילים את הסרט מכל תחלואי התסריט שלו הם צוות השחקנים ובעיקר אוולין הגואל ויגאל נאור, מהזוגות המקסימים של הקולנוע הישראלי, סבא וסבתא שהייתם שמחים לבקר לארוחת שישי כל שבוע. גם עינת שרוף, יפעת אסולין, אסף בן שמעון והפסקול של אהובה עוזרי ושאול בסר מוסיפים לו נקודות זכות. כמי שמשפחתה עזבה את ירושלים כשזו הייתה בשיאו של תהליך התחרדות, יצאתי מהסרט קצת אמביוולנטית - שכן במציאות נראה שהעיר וישראל בכלל רק הופכות ליותר משוסעות ומופרדות. הסרט רוצה לדמיין את הבירה כקסומה, מגוונת ופלורליסטית כפי שהיינו רוצים לדמיין אותה, וגם כתיבה בדיונית עם מימד פנטזיונרי היא דרך לנסות להיאבק על אופי המציאות. זה לא סרט רידיקלי אך יש לו חשיבות בזכות ההנגשה של הפמיניזם, ההומניזם ואהבת האדם מעבר לקהל המשוכנעים. 

"לבד בברלין": סיפור דל ומשעמם על גרמניה הנאצית

אם אתם מחפשים סרט שמתאר היטב התפוררות של חברה לאחר שמנהיג כריזמטי השתלט עליה ברגע של משבר וקיבל מנדט לעשות כרצונו, "ישמח חתני" מתאר זאת טוב יותר מאשר "לבד בברלין". לא קראתי את רב המכר המהולל של הנס פלאדה, אבל אני נוטה להאמין שגרסת הסרט לא עושה חסד עם המקור, כי בסיפור דל ומשעמם כזה אין סיכוי שהעולם התאהב בצורה כזו.

הבעיה הראשונה היא, איך לא, האנגלית. אמה תומפסון הבריטית וברנדן גליסון האירי לוהקו לתפקיד הזוג הגרמני אנה ואוטו קוונגל, שבעקבות מות בנם במלחמת העולם השנייה מקיימים מחאה שקטה ואסורה בפיהרר. ביג מיסטייק. ההגשה בסרט הזה סופר מלאכותית וכולם נשמעים כמו שחקני תיאטרון בינוניים שמנסים להרשים את הקהל בעזרת דיקציה מוגזמת. אפילו דניאל ברוהל, שהוא באמת גרמני, לא מצליח להיראות טבעי ואמין.

כאמור, אוטו ואנה מתעלים את האבל הפרטי שלהם לכדי מעשה מסוכן מאין כמוהו - הם מפזרים ברחבי העיר גלויות שעליהן אמירות חתרניות כנגד הממשל הנאצי. אוטו הוא מנהל עבודה במפעל, אנה היא עקרת בית וחברה בארגון נשים שתפקידו לנזוף בנשותיהם של קצינים נאציים וחיילים אשר אינן עומדות בכללים המחייבים לאישה נאצית טובה (כלומר, חיות טוב מדי כשהבעל בחזית). לאחר אובדן בנם השניים מאבדים חשק לחיות, והדבר היחיד שמעיר אותם ומצית מחדש את אהבתם הוא הרצון לחשוף את האמת והריגוש הנלווה לכך.

על העלילה הבסיסית הזו נערמים סיפורים נוספים של דמויות אחרות, כולן מרדניות במידה מסוימת: דוורית המסייעת לשכנה היהודיה של אוטו ואנה ושכן אחר המבקש להציל את חייה וקצין המשטרה (ברוהל) שהולך ומשתגע בעודו מנסה לעלות על עקבותיו של "הטרול" המפזר את הגלויות המטרידות בעיר. יש משהו חלקי ולא מספק בכל אחד מהסיפורים האלה, כפי שקורה לא פעם בעיבודים לספרים ("לבד בברלין" הספר נמשך למעלה מ-650 עמודים).

הסרט נכשל נחרצות ביצירת טון ברור, אחיד והולם לאופי הסיפור. לפעמים הוא מהיר ופזיז מדי, לפעמים משעמם, מורכבות בטח שאין. האווירה אולי, אבל תחושות הבדידות והאימה של כל אחת מהדמויות לא עוברות אל הצופה. יכול להיות שסרט שמצליח ללכוד אותן היה מדכא עד קשה מנשוא, אבל מי אמר שסרט על התנגדות למשטר הנאצי צריך להיות קל? בסופו של דבר הסרט נשאר רק סיפור קצת מעניין על מעשה מעורר השראה, בלי אמירות מעניינות על דיקטטורה, על נפש האדם או על הרוע האנושי.