שוק העבודה הוא לא מקום ידידותי במיוחד למבוגרים, ואם אתה כוכב הוליוודי - על אחת כמה וכמה. עולם הזוהר האייג'יסטי סוגד לפנים חדשות ורעננות, עדיף בצבע ובמשקל מסוימים, והדרישות המחמירות לא מתעמעמות עם השנים, להפך. הבעיה חמורה במיוחד כשמדובר בכוכבות, אבל גם שחקנים ממין זכר ועם קילומטראז' מכובד לא חסינים מפני נפילה לטייפקאסט מבאס. לא מאמינים? תשאלו את רוברט דה נירו, מלך הקשיחות של שנות ה-70, שמצא עם עצמו עמוק בבוץ המתכנה "סרטים לכל המשפחה".
בסוף השבוע ייצא לאקרנים "סבא בהפרעה" - סרט חדש בכיכובו של השחקן, שהוא אולי סיפור משפחתי, אבל ממש לא "לכל המשפחה". "סבא בהפרעה" מפגיש את דה נירו בן ה-74, בתפקיד המבוגר המאוד לא אחראי, עם זאק אפרון. אפרון הוא גבר לחוץ לפני חתונה, שלאחר מות סבתו מסונג'ר להסיע את סבא דה נירו לפלורידה, אבל לאלמן הטרי יש תוכניות אחרות - חגיגת ספרינג-ברייק עמוסה בסקס וסמים, מעין מסיבת רווקים מופרעת לנכד המאורס. אלה הן בדיוק הדמויות שדה נירו משחק בשנים האחרונות - קשיש חמוד, אבל עם שריטה ועבר קשוח שלא עזב אותו לגמרי.
ההתחלה
רוברט דה נירו נולד בניו יורק באוגוסט 1943 להורים אמנים שהתגרשו כשהיה פעוט. את בית הספר התיכון הוא עזב כדי ללמוד משחק, ובתחילת דרכו שיתף פעולה מספר פעמים עם הבמאי בריאן דה פלמה. על אף שהצטלם לראשונה לסרט כשהיה רק בן 20, לקריירה שלו לקח זמן להתרומם, והפריצה המיוחלת הגיעה ב-1973. באותה שנה הפגין תצוגות משחק מרשימות בדרמת הבייסבול "פעימות לב" וב"רחובות זועמים", דרמת פשע מדממת של מרטין סקורסזה, שזכה לתשואות והזניק את הקריירות של שני האיטלקים-ניו יורקים. השניים ישובו לשתף פעולה שמונה פעמים נוספות. משם הוצנח דה נירו היישר לתפקיד ויטו קורליאונה הצעיר בסרט השני בסדרת "הסנדק" (הוא נבחן גם לסרט הראשון בסדרה, אך הפסיד את התפקיד לאל פצ'ינו). את התפקיד הוא ביצע בכמה ניבים סיצליאניים שונים של איטלקית, כשהוא נדרש לחקות את הופעתו המהוללת של מרלון ברנדו בסרט הראשון כקורילאונה המבוגר. ההצלחה זיכתה אותו באוסקר ראשון והיסטורי - דון קורליאונה הוא דמות הראשונה והיחידה בתולדות התחרות ששני שחקנים שונים זכו בפרס האוסקר על גילומה.
מאותו רגע והלאה הלך וחיזק דה נירו את מעמדו כשחקן אופי. בשנות השבעים והשמונים הוא נכנס לנעליהן של דמויות אייקוניות ומאתגרות במיוחד, המותירות אחריהן שובל של דם, יזע ודמעות: טרוויס ביקל ב"נהג מונית", אחד הסרטים המשפיעים והאהובים בתולדות הקולנוע האמריקאי; סטנדאפיסט כושל החוטף מנחת תוכנית בידור ב"מלך הקומדיה"; מייק ב"צייד הצבאים" זוכה האוסקר, מהסרטים החשובים והמאתגרים ביותר שעסקו במלחמת ויטנאם; המתאגרף ג'ייק למוטה בסרט "השור הזועם", שזיכה אותו באוסקר שני; המאפינור דייוויד "נודלס" אהרונסון בסרטו האחרון של סרג'יו ליאונה, "היו זמנים באמריקה" ואל קפונה בסרטו של בריאן דה פלמה "הבלתי משוחדים".
את שנות התשעים הוא החל עם שתי דמויות עדינות ורגועות מהרגיל בסרטים "סטנלי ואייריס" ו"התעוררות" (עליו היה מועמד לאוסקר) לצד דמות נוספת מהסוג האכזרי שהוא כל כך אוהב - הגנגסטר ג'ימי קונוואי בסרט "החבר'ה הטובים". ב-1993 הציג לראשונה סרט בבימויו, "סיפור מרובע ברונקס", והמשיך משם לעוד כמה תפקידים מוצלחים, ביניהם שיתוף פעולה אחרון עם סקורסזה בסרט "קזינו", מפגש מחודש עם אל פצ'ינו ב"היט", חבירה לטרנטינו כאסיר משוחרר ב"ג'קי בראון" ותפקיד עוקצני כגאון ספינים בעל מוסר מפוקפק ב"לכשכש בכלב". ואז הגיע "בואו נדבר על זה".
נקודת המפנה
כשלדמות סטנדרטית של רוברט דה נירו יש בעיה, זה לרוב נגמר במסע הרג מזוויע, אך שנת 1999 הייתה שנה חשובה למאפיונרים איטלקים, שלמדו סוף סוף לדבר קצת על הרגשות שלהם. בטלוויזיה עשה את זה טוני סופרנו, ובקולנוע פול ויטי, ראש מאפיה שהטראומה שגרמה לו ההתנקשות באביו בילדותו מונעת ממנו להמשיך בשגרת הרצח והאיומים. הוא מציע לפסיכיאטר בגילומו של בילי קריסטל הצעה שאי אפשר לסרב לה, ומתחיל לחטט בנפשו המעורערת. בעולם הקומדיה הגבריות המיושנת והכוחנית של דה נירו כבר לא מעודכנת - עכשיו כולם צוחקים על עצמם ומודים בחולשות שלהם, ואם הם לא - נגזר עליהם להיות הפוגה קומית נלעגת.
שנות הפנסיה
מנקודה זו והלאה, נכנסת הקריירה של דה נירו לשלב המטא. דה נירו חגג בשנות ה-2000 את דמות הגבר האלים אבל משעשע (שלושת סרטי "פגוש את ההורים", "בואו נדבר על זה פעם שנייה", "שואו טיים", "רוקי ובולווינקל", "תפוס ת'כריש", "אבק כוכבים", "החבר'ה הרעים", "סוגרים חשבון"), שגם האלימות הופשטה ממנה במהרה עד שנשראה רק דמות הקשיש המצחיקול והשובב ("החתונה הגדולה", "סוף סוף וגאס"). את אלה הוא גיבה בתפקידים זניחים למדי במותחנים וסרטי אקשן נטולי קומדיה. במקביל, הוא הרחיב את פעילותו מאחורי הקלעים - העבודה בפסטיבל הסרטים טרייבקה, שייסד לצד ג'יין רוזנטל בשכונה הניו יורקית באותו שם בעקבות אסון התאומים, הפקת סרטים ובימוי, כשסרטו השני "שומר המדינה" יצא בשנת 2006.
שיא הרכות נשבר רק לפני כמה חודשים, בקומדיה החביבה של ננסי מאיירס, "המתמחה", בה מצטרף דה נירו לתוכנית התמחות לפנסיונרים באתר אינטרנט, והופך לתחליף אב ולמעין מלאך שומר עבור אשת עסקים צעירה (אן הת'אווי) ולמודל לחיקוי עבור העובדים הקלולסים שלה, שלא יכולים שלא להעריץ את הגבריות הישנה והאלגנטית שלו, אבל כיאה להתפתחות הקריירה שלו - לא יודעים איך לנהוג בו בכבוד הראוי ולהפיק את המירב מכישוריו הלא מנוצלים.
בזמן שסקורסזה מבלה עם הקבוע החדש שלו, לאונרדו דיקפריו, דה נירו חבר לבמאי דיוויד או. ראסל. ב"אופטימיות היא שם המשחק" הוא סיפק את הופעתו הטובה ביותר מזה שנים, כאביו האובססיבי-קומפולסיבי של כוכב הסרט בראדלי קופר, וזכה למועמדות נוספת לאוסקר על ההצלחה. ב"חלום אמריקאי" הוא מפציע להופעת אורח מלחיצה כבוס מאפיה מסתורי, ובסרטו החדש "ג'וי" הוא מגלם שוב פטריארך דומיננטי, הפעם כאביה הספק תומך ספק רעיל של ג'ניפר לורנס.
אפשר להמשיך להתאבל עד מחר על העובדה שדה נירו מעדיף לעשות סרטים מדרג נמוך יותר מאשר לשמור את עצמו לתפקידים המורכבים המעטים שעוד יש לו סיכוי להשיג. אבל אפשר גם להסתכל על הדברים מצד אחר - מעט אמנים גדולים יכולים לשחזר בגיל 70 את האיכויות יוצאות הדופן של צעירותם, בטח כשהתעשייה נותנת לך את הבחירה בין "מגיע לו יותר" ו"מישהו מוכן לתת לו עבודה כבר?". גם אם דה נירו כבר לא יקבל תפקיד אופי אמיתי נוסף, יש לו קריירה מדהימה להתגאות בה. אנחנו מקווים ש"סבא בהפרעה" שייך לצד הכיפי של דה נירו המאוחר, הרי אחרי "פגוש את הפוקרס" אפשר רק להשתפר.