מכל הסצנות הזכורות ביצירה הקולנועית החשובה "יש לה את זה" (נא לא להתבלבל עם הקומדיה הטלוויזיונית מהשנה שעברה עם ניב סולטן), אחת האהובות והמגעילות ביותר היא סצנת הפיצה מהקפיטריה. בסצנה ההיא, נטפלים שני בריונים לסיימון, אחיה של הגיבורה לייני. אחד מהם, דרק, תולש מספר שערות ערווה ומניח אותן על הפיצה שסיימון מתכנן לאכול בארוחת הצהריים - ואז הם נתפסים על ידי זאק סיילר, האביר על סוס הג'ל בגילומו של פרדי פרינז ג'וניור. זאק הוא הנער הכי מקובל בתיכון, והוא משתמש בכוח העל שלו (פופולריות) כדי להציל את סיימון ולהכריח את דרק לאכול את פיצת הערווה.
צפו, כמו שאומרים:
היתה תקופה כזו, שהאושר בא בזעם. והזעם הופנה כולו כלפי ג'ינג'י אחד, וכריס אוון גילם את הג'ינג'י הזה. תרשו לנו להתעלם מהנסיבות המגעילות ולהתרכז בדרק, העבריין האדמוני שבא על עונשו. מאיפה מוכרים לכם פני היוגורט המחוטטים האלה? נכון מאוד, מדמות דומה-אך-שונה שגילם בקומדיית נעורים אחרת. אוון הוא שרמן, "השרמינייטור" מ"אמריקן פאי". נו, הג'ינג'י המגעיל ההוא שהתרברב במעללים מיניים שלא ביצע באמת, ובסוף מושפל לעיני חבריו לשכבה במהלך נשף הסיום ואף מרטיב במכנסיים.
צפו, כמו שאומרים:
תגידו ששני מקרים לא נחשבים למגמה ונגיד לכם "תודה רבה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבל מה תגידו על מקרה שלישי?". כי כריס אוון גילם דמות משנית מטורללת בעלת מאפיין שטחי שלילי שגזר עליה גורל של לעג תמידי מצד חבריו גם בסרט שלישי באותה תקופה - הוא שיחק את "הנער הקפלטומן" (זה הקרדיט שלו ב-IMDb) ב"לא יכולים להתאפק", קומדיית נעורים רוויית הורמונים בכיכובם של ג'ניפר לאב יואיט, סת' גרין, לורן אמברוז ועוד המון אנשים ששכחתם.
צפו, כמו שאומרים:
ולא שאת כריס אוון זכרתם, חלילה, אבל בעוד טארה ריד, פול ווקר, פרדי פרינז ג'וניור וג'ייסון ביגס הצליחו למנף את תהילת הנעורים שזכו לה בסוף הניינטיז והפכו אותה ל... נו, לגרסה כלשהיא של קריירה הוליוודית, כריס אוון פשוט עשה את הדברים האלה והתאדה. סליחה, לא התאדה, אבל כן צולם פעם כשהוא ממלצר במסעדת סושי.
וזה בסדר, כריס אוון כפרסונה הוא לא הסוגיה המעניינת פה. מה שמעניין הוא ששלושה סרטים, שצולמו והופצו בזמנים שונים ("לא יכולים להתאפק" יצא בקיץ 1998, "יש לה את זה" חצי שנה לאחר מכן ו"אמריקן פאי" כחצי שנה אחריו), שבוימו על ידי אנשים שונים ולוהקו על ידי מלהקים שונים הגיעו לאותו הפאנץ' בדיוק - תראו, יש פה ילד רזה ואדמוני, הוא בטח מגעיל ומגיע לו להיענש.
הקולנוע של סוף שנות ה-90 מציג צומת מעניין בין הגזמה, הגעלה והתנערות מפוליטיקלי קורקט ("משתגעים על מרי", "סאות'פארק: גדול יותר, ארוך יותר ולא מצונזר") לבין המחויבות המוסרית שהתעוררה בתחילת העשור, וקראה לקולנוענים בפרט, וליוצרים בכלל, לשים דגש על האופן בו הם מציגים נשים, אנשים ממוצאים אתניים מגוונים יותר ובעלי מוגבלויות. סרטי הנעורים שהזכרנו פה עושים מהלך פרנקנשטייני כזה: הם בו זמנית גסים ובוטים יותר ממקביליהם מתחילת העשור, אבל גם חכמים ומורכבים יותר במהלכי העלילה שהם מציגים, ובהתייחסות הטיפ-טיפה יותר חומלת שהם מציעים למי שנחשבו עד כה טיפוסי שוליים. הם סקסיסטיים, אבל גם קצת פמיניסטיים. מצחיקים אבל גם מרגשים. ליברליים יותר, אבל עדיין מספיק שמרניים כדי שלא ירתיעו קהל פוטנציאלי.
מי שעומדים במרכזם של "לא יכולים להתאפק" ו"יש לה את זה" הם לא הספורטאים היפהפיים, אלא החנונים והפריקים. רייצ'ל לי קוק מ"יש לה את זה" לא יורשת את אלישה סילברסטון ב"קלולס" אלא את מולי רינגוולד ב"יפה בוורוד". אם היא מסומנת כמרכז הסרט, טיפוסי השוליים שמקיפים אותה, שמתבריינים עליה או שהם סתם כאלה שאפשר ללעוג להם בחופשיות (כי כל סרט חייב אתנחתא קומית) - צריכים להיות עלובים ממנה. משום שמדובר עדיין בסרט נעורים, הם לא יכולים להיות מכוערים מדי, ומשום שמדובר בעידן שחושב את עצמו לנאור יותר, הם בטח לא יהיו עבריינים שחורים או לטינים. הנ"ל תקף גם לחנונים רכי הפרצוף שמככבים ב"אמריקן פאי" ולמנודים של "לא יכולים להתאפק". מישהו חייב להיות גרוע מהם כדי להקליל את הסרט וכדי לגרום להם להיראות כמו ברבורים יפהפיים עם כל הפוטנציאל בעולם. והמישהו הלבן הזה חייב להיחשב חריג בסטנדרטיים ההוליוודים, כלומר להיות ג'ינג'י מגעיל.
אזור הביניים הזה שקולנוע הנעורים נמשך אליו שוב ושוב בסוף שנות האלפיים - אדם שאפשר וצריך לצחוק עליו בקול, אבל בלי להעליב חלילה אף אחד - היה הסוויט ספוט של כריס אוון. אפשר היה להשפיל אותו כי ברור שהוא לא שייך לקבוצת מיעוט, ותווי הפנים היחודיים שלו (כלומר, אלה שלא היו יכולים לתפוס את המקום המרכזי בפוסטר לסרט) כמו סימנו אותו בקרב מלהקים ובמאים ואמרו להם הנה, זה הפראייר שלכם. כריס אוון פרח באותה תקופה לא כי הוטלה עליו איזו קללת ג'ינג'ים וגם לי כי היה פרפורמר מבריק, אלא כי לרגע אחד בזמן הוא היה בדיוק מה שהוליווד חיפשה: פנים מצחיקות שמותר עדיין לצחוק עליהם בבוטות בלי שזה ייחשב לטעם רע.