בעוד יומיים תתקיים בבתי הקולנוע "חגיגה" של קולנוע ישראלי. כל הסרטים המקומיים, כולל כמה בהקרנות טרום-בכורה, יוצגו בעלות של 10 שקלים בלבד. אם להשתמש בשם סרטו של אחד מבמאי הקולנוע הגדולים שחיו כאן, מדובר בהחלט ב"חגיגה לעיניים", אבל בשורה התחתונה זהו מהלך פופוליסטי של משרד התרבות ותו לא. הכיס, כמו כיסו של יוצר אותו סרט, אסי דיין ז"ל (שבכל מדינה מתוקנת היה הולך לעולמו כאדם אמיד ולמעלה מזה) וכיסיהם של שאר יוצרי הקולנוע בישראל יישאר ריק כשהיה.

למרות העלייה בכמות הסרטים וההצלחה לה זוכה הקולנוע הישראלי ברחבי העולם, הפקת סרט בישראל היא עדיין עניין סבוך מאין כמוהו. יוצר עם תסריט, המנסה לגייס כסף, נאלץ לכתת רגליים ולהציע את מרכולתו כרוכל, כאשר פעמים רבות הוא שב לדירתו השכורה במפח נפש.

אחת המשקיעות העיקריות בקולנוע היא המדינה, שעושה זאת באמצעות קרנות הקולנוע. תקציב הקולנוע בישראל עלה ב-2014 ל-87 מיליון שקלים לשנה, וקרנות הקולנוע משקיעות את הכסף בסרטים מכל הסוגים (קולנוע עלילתי, דוקומנטרי, סרטים קצרים, סדרות, סרטי סטודנטים ועוד) על פי רשימת קריטריונים סבוכה הנקבעת על ידי מועצת הקולנוע - גוף השוכן תחת קורת הגג של משרד התרבות. רשימת הקריטריונים הזו עברה בשנים האחרונות "מתיחת פנים", תהליך שגרר איתו מחלוקות לא פשוטות בתוך עולם הקולנוע וביקורת רבה כלפי המועצה מצד איגודי היוצרים.

מי מפחד מהזאב הרע
צריכים לשאול את עצמם איפה ימוקם הסרט | צילום: ירדן תבורי, יחסי ציבור
החל מה-1 בינואר 2015 יחולק תקציב הקולנוע על פי רשימת הקריטריונים החדשה, והנה דוגמא לסעיף מרכזי בה – הכפלת הסכום המושקע בקולנוע "ייעודי" העוסק בפריפריה גיאוגרפית וחברתית. "מועצת הקולנוע סבורה כי בדרך זו ניתן יהיה לקרב לקולנוע הישראלי יוצרים וקהלים חדשים", נכתב במסמך. על פניו - סעיף טוב ויפה, אבל האם זו באמת הדרך "לקרב"? האם סרט כמו "6 פעמים", העוסק בניצול מיני של נערה מתבגרת במרכז הארץ הוא סרט "פריפריאלי"? האם הוא חשוב פחות מסרט שנעשה על ידי יוצר מהפריפריה, מתרחש בפריפריה גיאוגרפית או עוסק בפריפריה חברתית (מושג חמקמק לכשעצמו)? האם כשיוצר קולנוע כותב תסריט עליו לחשוב היכן למקם את סרטו או את מקום מגוריו בהתאם לשיקולי הכסף שאולי יקבל מהמדינה?

לאחר שנתח נוסף מעוגת התקציב מושקע בפסטיבלים ובאירועים שונים, מתקבל בסופו של יום סכום נמוך יחסית אותו משקיעה המדינה בסרט ממוצע. בצר להם, פונים היוצרים למקורות מימון שונים כגון משקיעים פרטיים, מימון המונים, קו-פרודקציות עם מדינות אחרות, מענקים מעיריות ועוד. פעמים רבות נאלצים היוצרים גם להשקיע מכיסם וגם לוותר על זכויות ועל הכנסות עתידיות מסרטיהם. כמובן שהרצון להפיק את הסרט חזק כל כך, עד שלרוב הוא מכריע את היוצרים המוותרים על זכויות שונות רק כדי לראות את סרטם קורם עור וגידים.

אין תמונה
לא מספיק
למרות ההשקעה הנמוכה, ההכנסות ממכירת הכרטיסים לא שונות מבשאר העולם. המחיר ממוצע לכרטיס קולנוע נע ברוב המדינות סביב ה-35 שקלים לכרטיס, כאשר בניו-יורק עולה כרטיס ממוצע כ-40 שקלים ובלונדון 47. אבל מחירי הכרטיסים לא מרתיעים את הצופה הישראלי הפוקד את בתי הקולנוע בהמוניו. מאז 2006 זינקו מכירות הכרטיסים בכ-50%, כאשר בשנתיים האחרונות הגיעו לבתי הקולנוע כ-13 מיליון צופים בממוצע. ומי מכר פחות כרטיסים? ניחשתם נכון.

מתוך 13 מיליון הכרטיסים שנמכרו ב-2012, רק 772 אלף היו ל-27 הסרטים הישראלים שיצאו באותה שנה. קצת פחות מ-6 אחוזים. את רוב הכרטיסים הללו מכרו "למלא את החלל" (295 אלף) ו"העולם מצחיק" (182.5 אלף). שאר 25 הסרטים  מכרו (יחד) כ-300 אלף כרטיסים נוספים. התמונה הזו משתנה מעט מדי כמה שנים, כשיוצא להיט ישראלי גדול (כמו למשל "אפס ביחסי אנוש", שמכר עד כה כ-350 אלף כרטיסים), אולם נתונים של סרט אחד או שניים אינם מספיקים בכדי לצבוע אותה בורוד. הקולנוע הישראלי לא יעשה ככל הנראה זינוק מפתיע בעלייה, ורוב הסרטים לא יצליחו להחזיר את ההשקעה בהם גם בשנים הקרובות.

ובכל זאת, אנחנו רוצים הרבה סרטים, במגוון נושאים, גם "מסחריים" וגם "אמנותיים", נכון? אז מה הפתרון? אולי כדאי להעיף מבט החוצה ולבדוק מה קורה אצל הגויים.

יובא למנוחות בנהלל. דיין
מה הוא היה אומר? | צילום: פלאש 90, משה שי
פרט לארה"ב (והודו), נתמך הקולנוע בכל העולם בצורה משמעותית על ידי המדינה. הסכום הממוצע אותו משקיעה מדינה החברה בארגון ה"OECD" בתרבות הוא אחוז מתקציבה הכולל, בעוד שבישראל מדובר ב-0.18 אחוז בלבד. אצלנו מושקעים בתרבות 16 יורו לאדם בשנה, סכום מהנמוכים בעולם, בעוד שבפולין, לא מדינה מתקדמת במיוחד, עומד הסכום הזה על 36 יורו ובנורבגיה על 483 יורו.

עוד פתרון אפשרי הוא מיסוי, כפי שנהוג בצרפת, בגרמניה ובמדינות נוספות בהן חלק ממחיר הכרטיס לסרט "זר" (כלומר הוליוודי) מופרש למס. הכסף הזה הולך ישירות לקרנות הקולנוע, ובעצם חוזר לתעשייה המקומית. מיסוי דומה קיים גם על הכנסותיהן של חברות טלוויזיה משרות ה-VOD. כך נוצר מצב בו הקולנוע האמריקני מממן את הקולנוע הצרפתי. פשוט, לא?

כנראה שהרבה יותר פשוט ויח"צני להוריד את המחיר ליממה אחת מאשר להעלות אותו באופן קבוע בסכום זעום. אם לחזור לאותו יוצר שהלך לעולמו, נדמה שמשרד התרבות מבקש לעצמו מעמד הלקוח משמו של סרט אחר של דיין - "מלך ליום אחד". שלאגר גדול זה לא.