עם כל הכבוד לכוכבים המצויירים שכבשו את הטלוויזיה והקולנוע שלנו בשנים האחרונות, יש כאלה שלא מחליפים. חזרנו לשנים התמימות שלפני התלת מימד, כדי לבחור את סרטי הילדות האהובים עלינו. שכחנו את שלכם? ספרו לנו בטוקבקים.
אלאדין
1994 - 1995 היו תקופה של חגיגה עבור בנות כיתה ו' 2 בבית ספר "הלל" ברמת גן. צפינו ב"אלאדין" כאילו זה היה הדבר היחיד לראות בעולם. האמת שהחגיגה התחילה עוד בקיץ 93' כשהסרט הגיע לקולנוע בישראל ויעל ויזל אמרה לי לא ללבוש מכנסיים קצרים לקולנוע, כי יהיה לי קר (עצה שאני מיישמת עד היום). אבל מהרגע ש"אלאדין" יצא בווידאו והפסקול שלו הגיע על קומפקט דיסק חדשני (מתנה לפסח, ביצ'ז), חגגנו כאילו אין מחר. נפגשנו להקרנות קבוצתיות, שרנו את כל השירים ובחנו אחת את השנייה מי יודעת יותר קטעים בעל פה. כשהייתי לבד המצב היה אפילו יותר גרוע – הייתי ממחיזה את השירים מהדיסק בסלון, קופצת ומתגלגלת בין ספה לספה כאילו היו גגות אגרבה.
"אלאדין" סימן בשבילנו את הסיפור המושלם של הניינטיז – נסיכה יפה עם חולצת בטן, בחור חתיך עם שיער מעולה, ג'יני מצחיק שעושה קסמים ושיר נושא צ'יזי עם סינתיסייזר. הוא התחיל את הגל של דיבובי מפורסמים בסרטי דיסני (רובין וויליאמס), הכניס חצי מיליארד דולר בשנה שיצא (ומדובר על סכומים של לפני 20 שנה, כן?) ובעיקר – הציג לעולם 90 דקות קסומות שהכילו 100% של ערבים, ועוד טובים ברובם!
(עידית נרקיס כ"ץ)
מלך האריות
אף פעם לא אהבתי סרטים מצוירים. צרחות, צלילים קיצוניים ואקורדים דרמטיים תמיד עצבנו אותי. זה לא השתנה עם השנים אבל אני מודה, גור האריות הכי חמוד על הפלנטה שבה גם אותי. בתור אוהבת חיות מושבעת, גם אני נשאבתי אל תוך העיניים התמימות של סימבה. הוא גם היה באותם צבעים בדיוק של כלבתי האהובה והמנוחה, עליה השלום, שהייתה מלכת האריות של בית משפחת שפירא משך כל שנות ה-90.
כשצופים במלך האריות, המודעות איכשהו עוזבת את החדר ואתה נשאר עם נופים עוצרי נשימה, צבעים חזקים שזורקים אותך למקומות אופטימיים, פרוות שרק רוצים להרגיש בין האצבעות והכי חשוב – קתרזיס. הצדק נעשה, האהבה התממשה והכי חשוב – כבוד המשפחה נותק על כנו. ולבסוף, איך אפשר לדבר על סרט האריות מבלי להזכיר את הפסקול האדיר שלו? השירים מתוכו התנגנו בדיסק מן שלי בכל רגע נתון ואני נשבעת לכם שעד היום אני זוכרת את המילים האפריקאיות של השיר הפותח בעל פה. רק תבחנו אותי.
(קרן שפירא)
היפהפייה והיחפן
אם אתם אבות לבנות צעירות שלא רוצים להיכנס לחרדות, הנה טיפ: אל תצפו ביפהפייה והיחפן, סרט שמסביר בפשטות למה לא משנה כמה תשקיעו בילדה, מחוג בלט ועד חיסכון ללימודים במכללה של צפוניות - היא תמיד תתאהב באיזה כלבלב רחוב לא מחונך אך, בואו נודה על האמת, סקסי ברמות.
היא כלבה עם תעודות מבית טוב, הוא פושטק חסר ייחוס - סיפור האהבה הזה עמד לנגד עיני מאז שאני ילדה, והאמת היא שגם היום אני בטוחה שליידי, הקוקרספניילית היפה-וגם-חכמה זכתה בכל הקופה. אחרי שורה ארוכה של נסיכים חלקי עור, יפי נפש ונטולי אישיות מגיע סוף סוף בכשכוש זנב הגבר האמיתי של דיסני: אחד כזה שהולך עם הלב, לא עושה חשבון, והכי חשוב - יודע לפנק בחורה. כי ביננו - אם יש מישהי שהדייט האיטלקי עם הספגטי ונגן הכינור לא עשה לה את זה – עדיף שתאמץ חתול סיאמי ותתחתן עם רואה חשבון, כי היא בחיים לא תדע מה זאת אהבה.
(ענת גפני)
מי הפליל את רוג'ר ראביט
ככל שאני חושב על זה יותר, נדמה שהדרך היחידה להביא את ישראל והפלסטינים לחתום על הסכם שלום היא להושיב את שני הצדדים בחדר אחד ולהקרין להם את "מי הפליל את רוג'ר ראביט". כי אם ארנב חובב בדיחות קרש יכול לחלוק מיטה עם הגרסה המצוירת של כריסטינה הנדריקס, פתאום הכל נראה אפשרי. רוג'ר ראביט הוא הסרט הכי מיוחד של דיסני לא רק בגלל השילוב הבלתי אפשרי בין סרט "חי" לאנימציה, הוא כזה בגלל שבניגוד להרבה סרטים אחרים, אין לו תאריך תפוגה. הוא מדבר לילדים כבר בגיל צעיר, ולא מפסיק להצחיק גם הרבה אחרי שהולדתם כמה משלכם.
החלק המוצלח באמת מבחינתי בסיפור הזה הוא השנינות המטורפת של הסרט. מכדורי הדום-דום, דרך כלב המעלית הכי אדיש בעולם ועד למשחקי המילים (I'm Not Bad, I'm Just Drawn This Way). בכל פעם שאני רואה אותו שוב, אני חייב להזכיר לעצמי לא לצחוק חזק מדי. כי אתם הרי יודעים איך זה נגמר בסוף, נכון?
(אילן קפרוב)
בת הים הקטנה
באופן אישי אף פעם לא התרגשתי יותר מדי ממעגל החיים של סימבה, משני כלבים שדוחפים קציצה עם האף או מאיזה גבר פרסי שעף על עצמו עם שטיח, אבל יש משהו ב"בת הים הקטנה" שגורם לי להתחבר אליו, למרות חסרונותיו ה"דיסניים" המובהקים. אולי הסיבה לכך שאני בכל זאת אוהבת את אריאל, סבסיטאן ואורסולה, נעוצה בעובדה שהידיד ההומו שלי נוהג לשיר לי באופן קבוע את "בתוך הים" ואת השיר הזה שאורסלה שרה לשני הצלופחים האחוצ'ים שלה בצורה מאוד משעשעת. או שאולי, לשם שינוי, דיסני הצליחו לעשות סרט שהוא הרבה יותר כיפי מאשר צ'יזי.
אתם בטח זוכרים את אריאל, בת ים מג'ונג'נת ולוהטת שהשתמשה בצדף ככיסוי דדיים הרבה לפני שקייטי פרי וריהאנה עשו מזה קריירה, ואריק, הנסיך יפה התואר ובעל הכריזמה של וילון אמבטיה. אריק מתאהב באריאל מבלי לדעת שיש לה רק קשקשים בין הרגלים ושהיא מוכנה לשבת יפה ושתוקה כל חייה בכדי לזכות בזוג רגלים ובליבו. יש דרמה, רומנטיקה, חברים משעשעים כמו שחף עם טורט, דג שמנמן וסרטן דמגוגי. ואיך אפשר בלי האויבת הגדולה של אריאל ושל בני הים בכללי, אורסולה, שמזכירה לא מעט את ציונה פטריוט, ושני הצלופחים הנלוזים שלה. בסוף, כמובן, הטוב מנצח, אבל לפחות הדרך לשם נעשית בצורה חיננית ובלי יותר מידי סכרין וגבנ"צ מוקרמת מלמעלה.
(דנה נפתלי)
פנטסיה
יש סרטים שראיתי כילד, שנכנסו לי כל כך עמוק לתוך הנפש, שהם ממש עיצבו את האדם שגדלתי להיות. "פנטסיה" של דיסני הוא ממש לא אחד מאותם סרטים. למעשה, כשהייתי ילד הוא שעמם אותי. מוזיקה קלאסית, סרטונים קצרים עם עלילה שנעה בין גבולות האוונגארד לנונסנס ומיקי מאוס מתרוצץ אחרי מטאטא. איפה האקשן? איפה גופי נופל מצוק, באגס באני מתחמק מאלמר פאד או רואד ראנר מצליח לעבור דרך המלכודת החדישה של אקמי?
את הקסם של "פנטסיה" גיליתי בגיל מאוחר יחסית. מדובר בפרויקט שאפתני, מורכב, אפילו יומרני – ובטח שמוגבל. סרט ילדים שלא פונה לילדים. היום אנחנו כבר רגילים לזה עם סדרות כמו "משפחת סימפסון" או "סאות'פארק" שפונות לקהל מבוגר יותר, אבל "פנטסיה" יצא בתקופה שסרטים מצוירים פנו לילדים, וזה מה שהפך אותו לכל כך ייחודי ופורץ דרך. סרט למבוגרים, לחובבי מוזיקה, לאנשים עם דמיון מפותח, עם דמויות שבכל צפייה נראות קצת שונות. אחד מסרטי דיסני "הטהורים", שהגיעו מפס הייצור התמים שרק רצה להעלות חיוך לאנשים על הפנים, לחדש ולרתק, ולא למכור קסדות של דארת' ויידר.
(עמית סלונים)
חתולים בצמרת
כבר יומיים אני מנסה להיזכר מה היה הסרט הראשון של דיסני שראיתי ובשום אופן לא מצליחה לשחזר. לרגע חשבתי שזה היה במבי, כי היה זכור לי סיפור על כך שבכיתי בקולנוע. אבל שיחת טלפון זריזה לאמא שלי הבהירה לי שזה היה בכלל אח שלי שמירר שם בבכי כשאמא של במבי מתה, ומשום מה העדפתי לאמץ לי את הזיכרון. מחשבה נוספת העלתה שכנראה בכלל לא ראיתי סרט של דיסני בשנים הראשונות לחיי. הקולנוע היה די רחוק, הווידאו עוד לא הגיע וכל מה שהיה לי לראות זה הערוץ הראשון. אה - וגם פטיפון.
כל הניסיונות לשחזר הובילו אותי למסקנה הנוראית הבאה - את הסרט הראשון של דיסני בעצם שמעתי, בתקליט בעברית (גיגול מהיר מעלה שמדובר בדיבוב של "האחים והאחיות") של "חתולים בצמרת". אז הא לכם כל הילדים שלא יכלו לדמיין איך החתולים האריסטוקרטים ניצלים על ידי תומאס חתול הרחוב המסוקס, אחרי שהם הושלכו מתחת לגשר, ונאלצו לראות את הסרט. אצלי החתולים היו מתוקים יותר, הארמון היה גדול יותר ובית המחסה לחתולים נפתח ממש אצלי בגינה. נראה לי שכמה שנים אחר כך זכיתי לראות אותם גם בקולנוע, אבל אין ספק שהאנימציה שלי היתה מוצלחת יותר וזה עדיין נשאר הסרט של דיסני שהכי נחרט אצלי בזיכרון.
(יעל קישיק)
היפה והחיה
אחד הדברים שהכי אהבתי בסרטים הישנים של דיסני, היו השירים. "פיקסאר" יכולים להרשים כמה שהם רוצים עם האנימציה המושקעת והבדיחות שמצליחות לגעת בכולם, אבל לעולם לא יהיו להם את הפזמונים הצ'יזיים והמדהימים שלא הצלחנו להוציא מהראש ימים ארוכים אחרי הצפייה. "היפה והחיה", למשל. כשתפרוץ המהפכה וסלין דיון תעמוד סוף סוף עם הגב לקיר, נקווה שיישאר צדיק אחד (זה לא יהיה אתה, פיבו ברייסון) שיזכיר לעולם שהיא אחראית לשיר הנושא הנוראי, אך הנפלא כשאתה ילד (אוקיי, ילדה) ושתתבייש לנצח נצחים, ובצדק, להחזיק באייפוד. וחוץ מזה היה שם גם יצור שהפך בסוף לנסיך עם שיער ארוך וקיבורת הזרוע של ת'ור (משהו שלא קרה לרובנו), רהיטים זזים ומדברים (קרה לחלקנו, טרמיטים) ואת בל, גיבורת הדיסני הפושטית מכולן וכפי הנראה גם המתוקה שבהן.
(נטע חוטר)
מרי פופינס
היתה לי ילדות עשוקה. אמא מורה שחזרה הביתה פק"ל בכל צהריים, הגישה את האוכל לשולחן וטרחה להזכיר את שיעורי הבית ולשאול על היום שעבר. כמה התקנאתי בילדים שהסתובבו עם מפתח על הצוואר, כמה השתוקקתי לאיזו נני שתשמור עלי. פלא שהייתי מכורה לסרט "מרי פופינס"? הייתי מדמיינת איך ג'ולי אנדרוז דופקת לי על החלון עם המטרייה, חולמת על החיבוק החם שלה, מנסה לסדר את החדר בעזרת הקשה בשתי אצבעות ובוכה פעם אחר פעם בסוף הסרט כשהאומנת המסורה סיימה את תפקידה והתעופפה לה לדרכה.
גדלתי מאז ובגרתי, נולדו לי ילדים מקסימים. מקסימים? אז איך זה יכול להיות שכשערכתי הקרנה חגיגית בסלון שלנו לסרט הדיסני האהוב שלי ומיררתי בבכי - הגדול איבד עניין תוך דקות והקטנה פיהקה ופיהקה? מפונקים.
(יעל גולן)
ספר הג'ונגל
כילד שמאוד אהב חיות, בעיקר גדולות וחזקות, "ספר הג'ונגל" נראה כמו התגשמות פנטזיה. אתה מוגלי, חי בג'ונגל, גודלת על ידי זאבים כמו רומולוס ורמוס מייסדי רומא העתיקה, החברים שלך הם פנתר שחור בשם בגירה - שנחשב אז לחיה הכי קולית בעולם, ודב חמוד בשם בלו שקטעים איתו, אתה עובר מעץ לעץ כמו טרזן (עוד גיבור ילדות נערץ), לא סופר את הקופים ונאבק בטיגריס הנורא שירחאן. כל מה שילד חובב טבע בן 8 יכול לחלום עליו נמצא בסרט ההוא של דיסני, שהתבסס על סיפורי רודיארד קיפלינג. ואחרי הרפתקאות מהנות, מצחיקות ואפילו מפחידות בסוף אתה מוצא את חברת בני האדם. זה הבית האמיתי, שלא ידעת בכלל על קיומו. החברים האנימליים נשארו מאחור ואתה כמו נולד מחדש, כל החיים לפניך. סוף.
(אסף נבו)