בסוף השבוע נחגוג 30 שנה לאחד מסרטי האקשן החשובים והמוצלחים בתולדות הקולנוע - "מת לחיות". פצצת האקשן הדחוסה בכיכובו של ברוס וויליס הצעיר ובבימויו של ג'ון מקטירנן, שינתה לעד את תעשיית הקולנוע, הצמיחה דור חדש של כוכבי אקשן אנושיים ומחוספסים יותר, הפכה לסמל לאובדן תחושת הסיכון הריאליסטית בסרטי מתח, למודל מייצג של "סרטי גברים", לביטוי של החרדה הגברית משחרור האישה, לסרט קאלט על-זמני ולמקור בלתי נדלה לציטוטים ומחוות. מעל לכל, כך זכרתי לפחות, "מת לחיות" זה סרט בנזונה.
לכבוד יום הולדתו ה-30 החלטנו לוותר על שיעור ההיסטוריה ולבדוק האם, כמו כולנו בגיל הזה, גם הוא מתחיל להרגיש זקן. בראש ובראשונה "מת לחיות" היה סרט מהנה, אז נראה שאין דרך מתאימה יותר לכבד אותו מאשר לחזור אליו עכשיו ולבדוק בכנות אם הוא עדיין כיף. סרט טוב זה סרט טוב, הכוח שלו טמון בחוויית הצפייה, לא בחשיבות הקאנונית. לא צופים ב"מת לחיות" כדי לראות אבן דרך בהתפתחות סרטי האקשן, צופים בו כדי ליהנות בלי לחשוב, בלי לעשות הנחות.
אז האם "מת לחיות" מוצלח כמו שזכרתי? למרבה הצער התוצאות מעורבות. הסרט התיישן, אי אפשר להתחמק מזה. הדיאלוגים מתוסרטים מדי, המוזיקה דרמטית מדי, הצילום מעט מצועצע ועיצוב הדמויות נראה כמו שיעור בסיסי בתסריטאות (הנהג הקשקשן, השוטר שעבר לעבודה משרדית בגלל טעות בעברו, מפקח המשטרה מלא האגו וחסר הכישורים). חלק מקטעי האקשן עדיין נראים מעולה, אבל רבים מהם נראים כיום מגושמים ומעושים. אפשר לסלוח לסרט כי רוב הקלישאות הפכו לכאלה בזכותו, אבל אנחנו לא ביום כיפור ותירוצים לא באמת מעניינים אותנו. אם ממליצים למישהו לראות את הסרט לראשונה, מומלץ קודם כל להזהיר שהיצירה קצת התיישנה.
אחרי שקיבלנו את פגעי הזמן, אפשר לעבור לחדשות הטובות. רוב ההיבטים המיושנים של הסרט נוגעים לעטיפה החיצונית (משחק, צילום, דיאלוגים), בבסיסו הסרט נשאר אפקטיבי וסוחף. עלילת הסרט פשוטה: שוטר ניו יורקי בשם ג'ון מקליין מבקר את אשתו הפרודה בלוס אנג'לס, ונקלע למסיבת חג המולד בבניין התאגיד בו היא עובדת. אם הריבים הקטנים עם פרודתו לא הספיקו, חבורת טרוריסטים משתלטת על הבניין במטרה לשדוד את כספת עמוסה בניירות ערך, ולוקחת את כל הנוכחים כבני ערובה.
מקליין, שלא נמצא במסיבה בזמן ההשתלטות, הופך לאדם היחיד בבניין שלא נמצא בידיהם של הטרוריסטים. בהיותו שוטר קשוח וחסר פחד שלא שם קצוץ על התקנות והפקודות, ובגלל שאין דרך ממשית להזעיק עזרה מבחוץ, הוא לוקח על עצמו את המשימה לחסל את כל הטרוריסטים. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, בסוף הוא מצליח. בדרך הוא נפצע, נורה, נחבט, נחתך ברגליו היחפות משברי זכוכית, בורח מפיצוצים ומחרב חצי מהבניין.
המינימליזם העלילתי הוא מוקד הכוח של הסרט, שנפרש על פני שעות אחדות ומתרחש כמעט כולו בתחום הבניין. בניגוד לסרטי גיבורי העל מהשנים האחרונות, שמתרחבים ונמתחים כדי להכניס עוד ועוד דמויות וסיפורים, עלילות המשנה בסרט הן רזות ומדויקות, ומתנקזות כולן באופן מוחלט לעמוד השדרה העלילתי - ההתגברות של מקליין על הטרוריסטים. למרות ההתיישנות, הסרט לא איבד את מה שהפך אותו ללהיט בזמנו, וזה התסריט. כשאני אומר תסריט, אני לא מתכוון למשפטי המחץ או לעיצוב הדמויות או לדיאלוגים (אלה, כאמור, התיישנו), אלא דווקא למתח ולאקשן, אלמנטים שלרוב לא מזוהים עם מחלקות אחרות בהפקה (צילום, בימוי, פעלולים).
בשביל ליצור סרט אקשן טוב, לא מספיק לזרוק את ברוס וויליס לתוך בניין עם אקדח וכמה משפטי מחץ ולשלוח אותו להרוג טרוריסטים. בשביל לסחוף אותנו באמת, צריך לפרוש את מסע ההשתלטות בצורה חכמה לאורך שעתיים, לכוון אותנו לפינה אחת, ללחוץ ואז לשחרר. צריך לשלוח אותנו לרדוף אחרי מטרה אחת, להיכשל, להימלט מסכנה אחת ולמצוא את האתגר הבא שיקרב את הפתרון. צריך להוביל אותנו במעגלים בלי שנרגיש, לגרום לנו לפחד ולשמוח בלי שנתעורר ונשים לב למופרכות. צריך לקחת אותנו למסע שאנחנו יודעים בדיוק לאן הוא מוביל, ועדיין להשאיר אותנו על קצה הכיסא.
"מת לחיות" שואב אותך לתוך הסיפור ולא מרפה. בכל רגע בסרט אנחנו יודעים בדיוק קורה, למה מקליין עושה פעולה מסוימת, איך הוא אמור לבצע אותה ומה המכשולים. אנחנו יודעים בדיוק מה המטרה הסופית, איך הפעולה הספציפית מקדמת את המטרה ומה עומד על הפרק. אין אקשן סתם, אין פעלולים ופיצוצים לשם הראווה, תמיד יש מטרה מול העיניים, תמיד ברור איפה אנחנו נמצאים ומה אנחנו אמורים לעשות. זה נשמע טריוויאלי, אבל כמעט אף סרט אקשן לא מצליח לבצע את זה בכזאת שלמות, ואלו שכן, הופכים כמעט תמיד ללהיטים.
עם כל הכבוד (ויש כבוד) לאמני הפעלולים והאפקטים, בשביל לפרוש עלילת אקשן רזה ואפקטיבית על פני סרט שלם, כל סצנת אקשן צריכה להיבנות כמו סיפור קטן וברור. הסיפור יכול להיות בסיסי, אבל הוא צריך לכלול מהלך מלא - מטרה, מכשול, תכנית, ביצוע ותוצאה. הסצנה בה מקליין נאבק באחד הגרמנים הבלונדיניים עד שהוא מפיל אותו מהמדרגות, נראתה מיושנת למדי בצפייה חוזרת, הצילום רחב מדי ולא מספיק תזזיתי, הקצב איטי וההתגוששות של השניים נראית כמעט מגוחכת.
מהצד השני, הסצנה בה מקליין נתלה על רצועה של רובה, משתלשל לפיר מעלית כדי לחמוק מרודפיו, ומנסה לזנק לפתח בקומה מתחתיו, הייתה מותחת ומספקת להפליא. כל פרט בסיפור מתוכנן ומדויק, החל מבניית המתקן המאולתר, הרובה שמוצב על פתח המעלית בצורה רופפת מדי, דרך ההתקרבות ההדרגתית של הטרוריסטים, ועד לסיום בו הרצועה משתחררת, הוא מוטח על קיר הפיר ומצליח להיאחז בפתח מתחתיו בקצות האצבעות ולהינצל מהנפילה הקטלנית.
כדי לבנות סרט אקשן מינימליסטי ומספק, לא מספיק לשפוך הרים של כסף על אפקטים ממוחשבים, צריך לבנות עשרות סיפורי אקשן קטנים ומספקים ולשזור אותם לתוך עלילה ממוקדת מטרה. מה הפלא שסרטי גיבורי העל מוותרים על התענוג ומחליפים אותו באינספור דמויות, סיפורי רקע, קשקשת מדעית, קריצות ותופינים למעריצים. ועדיין, כשמפציע סרט שלוקח על עצמו את אתגר הרזון ומבצע אותו בהצלחה, הוא לרוב יזכה בשבחים ואהבת הקהל.
סרטים כמו "כוח משיכה" ו"הפשיטה" עשו זאת בשלמות וקיבלו כמעט מיד מקום באולימפוס האקשן, אבל גם להיטים פחות מוצלחים כמו "ג'ון ויק" ו"חטופה" זכו להצלחה בזכות הפשטות העלילתית והמיקוד. איש הכוחות המיוחדים לשעבר צריך להציל את בתו שנחטפה באירופה, מאפיונרים רוצחים את כלבו של מחסל לשעבר והוא יוצא לנקום, אסטרונאוטית טירונית נאבדת בחלל וצריכה לפלס את דרכה לכדור הארץ, אדם אחד משתלט לבדו על בניין עמוס בפושעים (או טרוריסטים). נקי, ברור וממוקד, בלי קישוטים והסחות דעת. אני לא יודע מה יחשבו על היקום של מארוול בעוד 30 שנה, אבל אני אישית הייתי שמח אם היו לומדים משהו מ"מת לחיות" ומנסים לדחוס סרט שלם לתוך בניין מצומצם, במקום להרוס בדקה וחצי עיר שלמה.
"מת לחיות" זמין ב-VOD של yes