ארי פולמן כנס העתידנים (צילום: נרי אלוני)
ארי פולמן מספר על סרטו | צילום: נרי אלוני
רגע לפני שהוא טס לקאן, שם יוקרן בבכורה עולמית במסגרת "שבועיים של במאים", סרטו החדש והמסקרן "כנס העתידנים"(The Congress), זכו אתמול כמה עשרות סטודנטים מאושרים מהמכון הטכנולוגי חולון לקבל, במסגרת כנס "עיצוב בתנועה", טעימה מהסרט ולשמוע מהבמאי ארי פולמן את הסיפור שמאחורי עשייתו המסובכת והארוכה.

חמש שנים עובדים פולמן וצוותו על הסרט, אולם הרעיון לעשות אותו נולד במוחו הרבה קודם. "אני פריק של מדע בדיוני", הוא פותח בסיפור. "בגיל 16 קראתי לראשונה את הספר 'כנס העתידנים', שכתב הסופר הפולני המפורסם סטניסלב לם ושעליו, באופן כללי מאד, מבוסס הסרט. הספר הוא משל על המשטר הקומוניסטי ועל משטרים טוטליטריים בכלל, המספר על דיקטטורה השולטת באנשיה בעזרת סמים, המווסתים את רגשותיהם וקובעים מתי, מה ואיך ירגישו. קראתי את הספר בפעם השנייה כשהייתי סטודנט בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב וידעתי שאני רוצה לעשות איתו משהו, כי הוא מאד מרהיב וקולנועי. אחרי המסע הארוך שעברנו עם 'ואלס', היה לי ברור שאני רוצה לעשות סיבוב של 180 מעלות וללכת למדבר עם משהו חדש לגמרי, אבל לא היה לי מושג עם מה. ידעתי רק שאני רוצה לשלב אנימציה עם צילומים רגילים בלייב-אקשן".

עם המחשבות הללו ועם סרטו הקודם "ואלס עם באשיר", הגיע פולמן לפני חמש שנים לפסטיבל קאן, ושם החלו הקוביות במוחו ליפול למקומן. "ראיתי בקאן שחקנית עבר ידועה מאד, שמפאת כבודה לא אנקוב בשמה, שהסתובבה שם כאשת מכירות של אחד האולפנים ואיש לא זיהה אותה. כאב לי עבור אותה שחקנית, שהייתה בשבילי ובשביל בני דורי כוכבת עצומה ובודאי שבשנות ה-70' וה-80' לא יכלה להסתובב ברחוב סתם כך בלי שאיש יזהה אותה. התמונה הזו שלה נחקקה בראשי וחשבתי שבסרטים היא תמיד תישאר צעירה, אבל בעולם האמיתי, ואפילו בעולם הקולנוע כמו למשל בפסטיבל קאן, היא כבר 'מישהי שהייתה'. במקביל, קראתי ראיון בעיתון עם מפיק גדול ששאל מדוע דמויות החוצנים באוואטאר לא מקבלות מועמדות לאוסקר על משחקן. הוא אמר שהשחקנים שגילמו אותן עשו עבודה נפלאה ושאין שום סיבה שרק שחקנים בשר ודם יהיו מועמדים לאוסקר. ככה נולד לי קצה חוט לרעיון. בספר של לם הגיבור הוא עיתונאי, המגיע לסקר את כנס העתידנים ואני חשבתי לקחת שחקנית, כמו זו שראיתי, המקבלת הצעה להפוך לדמות ממוחשבת שתשחק במקומה בסרטים, מה שישאיר אותה צעירה לנצח. בתמורה להסכמתה, תקבל השחקנית כמון הרבה כסף, אך תיאלץ להתחייב שלא תשחק עוד כשחקנית בשר ודם לעולם".

השלב הבא של פולמן היה לפנטז על שחקניות. בארוחת ערב בפסטיבל הוא ראה את רובין רייט והחליט לפנות אליה. "שלחתי תמונות של רובין לאנימטורים הקבועים שעובדים איתי, יוני גודמן ודוד פולונסקי, וביקשתי מהם לצייר אותה. במקביל, פניתי לרובין, שהסכימה לבדוק את העניין וככה התחלנו להתגלגל".

כנס העתידנים (צילום: mako)
רובין רייט באנימציה, מתוך הסרט | צילום: mako
הגלגולים הללו לקחו כאמור חמש שנים, כשבדרך קופצים על עגלת הסרט גם השחקנים הארווי קייטל, ג'ון האם, דני יוסטון, קודי סמט-מקפי ופול ג'יאמטי, שעבדו במחיר כמעט חינמי, מינימום ליום צילום של איגוד השחקנים האמריקני, העומד על 3,200 דולרים ליום.

עבודת ההפקה התקיימה במדינות רבות מסביב לעולם, כגון פולין, גרמניה, צרפת, הודו, טורקיה, הפיליפינים וכמובן ישראל. "קשה לנהל את העולם מרחוב יהודה הימית ביפו", צוחק פולמן ומתפנה להקרין סצנה מתוך חלקו המצולם של הסרט.

בסצנה אנו נחשפים לרובין רייט, המגלמת את עצמה, כשהיא מגיעה ביחד עם הסוכן שלה (קייטל) לפגישה עם ג'ף (יוסטון) מפיק העל של חברת "מיראמאונט". רגע לפני הפגישה, נעמדת רייט מול כרזת הסרט "הנסיכה הקסומה", בו כיכבה כזכור בתפקיד הנסיכה. בכרזה נראים פניה היפים והצעירים ואילו על פניה של השחקנית המבוגרת רובין רייט נשפכת מעין תוגה, אם כי היא משולבת בחוזק וביופי שעדיין לא נס ליחו כלל וכלל.

בפגישה עם המפיק מקבלת רייט הצעה להפוך לדמות ממוחשבת. המפיק הממולח עוטף את הצעתו בחנופות שונות ובעובדות לא נעימות לאוזניה, הנוגעות לקריירה השוקעת שלה. בסופו של דבר ברור כי אין לרייט ברירות רבות.

בשלב זה עוצר פולמן את הסצנה המצולמת ומקופיץ אותנו 20 שנים קדימה בזמן ואל חלקו המצויר של הסרט, לסצנה דומה מאד: פגישה בין דמותה המצוירת של רייט לדמותו המצוירת של המפיק, בכנס על עתיד הקולנוע שעורכת חברת ההפקה. המתח בין רייט למפיק בולט, האווירה אפלה ומלוכלכת, עכביש זוחל על השולחן וההרגשה היא כמו בתוך בטן ספינה או בית כלא. המפיק פותח חלון קטן ומראה לרייט חדר עמוס בתסריטאים-עבדים הרכונים על מחשביהם וכותבים בקצב מטורף. אם תרצו, הפך הקולנוע העתידי לחומר כימי, קסם מסוים ניטל ממנו.

כנס העתידנים
יוני גודמן ודוד פולונסקי יצרו את האיורים
למרות זאת, החלק המצויר של הסרט נעשה בטכניקה קלאסית, בה מציירים פריים ביי פריים, ממש כמו בתחילת ימי האנימציה. "הטכניקה הקלאסית והסגנון הם מחווה לאחים פליישר, שעשו למשל את סרטי פופאי, בטי בופ וסופרמן. היום כבר כמעט ולא עובדים בטכניקה הזו והרבה אנימטורים, מאולפנים בהרבה מדינות, לקחו חלק בעבודת הנמלים הזו. זה גם מה שגרם לעבודה על הסרט להתארך מאד", ממשיך פולמן לתאר את תהליך היצירה. "כל הסצנות המצוירות צולמו קודם בלייב אקשן ועל בסיס הצילומים נעשו הציורים. היה לי חשוב מאד שתהיה המשכיות כמה שיותר מדויקת בין חלקו המצולם של הסרט, הכולל את 55 הדקות הראשונות, לבין החלק המצויר, הכולל את 55 הדקות האחרונות. ניסינו לשמר בצורה מדויקת את כל הניואנסים של השחקנים, שעבורם היו הצילומים הללו דבר חדש ומלהיב והם שיתפו פעולה ועבדו קשה מאד. אחרי הצילומים החל התהליך המופלא של האנימציה, שכלל ציור סטורי בורדים לכל הסצנות, עם פריימים בודדים מכל סצנה וחיצים של תנועות מצלמה. אחר כך עשינו את מה שנקרא אנימטיקה, תהליך בו הדמויות זזות אבל אין עדיין רקע וצבעים ובסופו של דבר צבענו והשלמנו את הכול. ביום רביעי האחרון, כשראיתי את העותק הכמעט גמור, לא היה מאושר ממני".  

למרות שזכינו לטעימה קטנה בלבד מהסרט, ברור שפולמן הלך כאן שוב עד לקצה ויצר, אני מעז לכתוב זאת, ז'אנר קולנועי חדש המערבב בצורה ייחודית ומקורית צילום ואנימציה. אולי הוא עצמו הבהיר זאת היטב בשיחה, כשאמר ש"הפורמט הקולנועי משתנה, זה ברור. הקולנוע עושה בסרט קפיצת זמן שאפשר להגדיר אותה ככימיקלית.הוא והופך את השחקן לנוסחה שאינה מוגבלת בזמן ואפשר לשמר ולשנות אותה כראות עינינו".