הנשים לבשו שחור, הגברים שמו מייקאפ, שטיח האל-בד האדום נפרש ומיטב הסלבס צעדו מול מצלמות הפפראצי – נלי תגר, ליאור אשכנזי, בחור קריפי שהתלבש כמו ווילי וונקה ואפילו ג'ורדליש, כולם כיבדו את טקס פרסי אופיר לשנת 2017 בנוכחותם הנוצצת. בניגוד לאירועים הסוערים בשנה שעברה, הטקס התנהל הפעם על מי מנוחות.

הדרתה של שרת התרבות מירי רגב מהטקס, וההברזה הסולידרית של האחים אדרי (בעלי סינמה סיטי וחברת יונייטד קינג) הותירה על הבמה במשכן לאמנויות הבמה באשדוד רק צד אחד בוויכוח הפוליטי-אמנותי שמפלג את תעשיית הקולנוע בארץ. פרט לתימהוני אחד שעמד מחוץ למשכן עם דגל וצעק על ליאור אשכנזי, הערב עבר בשקט יחסי ועם קונצנזוס ליברלי מוחלט.

האירוע נפתח בקליפ של מירי פסקל, בו היא מנתה את כל בני העם היהודי שאי פעם היו ליד מצלמת קולנוע – פולנסקי, שפילברג, גל גדות ואפילו טרנטינו – כולם הוזכרו בנאמבר הניימדרופינג המושקע. אך שאר הטקס לא עמד בסימן האחווה היהודית, והדגיש דווקא את ערכי הפלורליזם התרבותי וחופש הביטוי. הפטריוטיות הודגשה שוב ושוב, אבל רק כמנגנון הגנה מפני מתקפות הימין. 

בין הנאומים ודברי התודה, כמובן שהוגנבו גם עקיצות על חשבונה של השרה הנעדרת. ראש האקדמיה, מוש דנון, שיחד עם ליאור אשכנזי ושמוליק מעוז הוזכר שוב ושוב בנאום הפייסבוק של מירי רגב, השיב לה בנאום נוטף פטריוטיות. דנון ציין את שירות המילואים שלו, חזר והדגיש את ישראליותו ואמר נחרצות, "אנחנו לא בוגדים". 

הבקשה המפתיעה של השרה רגב (צילום: Yonatan Sindel/Flash90, חדשות)
להיות בלי ולהרגיש עם. שרת התרבות מירי רגב | צילום: Yonatan Sindel/Flash90, חדשות

למרות העקיצה המרומזת, נאומו של דנון היה מפייס ומכיל ממה שניתן היה לצפות. במילים רבות ומפולפלות הוא העביר מסר פשוט – כולנו אוהבים את ישראל, אנחנו מספרי סיפורים, ולהעביר ביקורת על ישראל זה לא לחתור תחתיה. כמו אמא פולניה, הקולנוע הישראלי אומר לנו - אנחנו קשים אתכם רק בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אתכם. 

יותר מכל הנאומים והרמיזות, האצבע המשולשת הגדולה ביותר לרגב הייתה הענקת כמעט כל הפרסים – הסרט העלילתי הטוב ביותר, השחקן הראשי, בימוי, צילום, עריכה, מוזיקה מקורית, עיצוב אמנותי ופסקול - ל"פוקסטרוט" של שמוליק מעוז. הסרט זכה אמנם בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, מה שמקנה לגיטימציה לבחירה בו, אך קשה להתעלם מההקשר בו הוענקו הפרסים. נראה שהאקדמיה החליטה לתת גב לסרט שעמד תחת מתקפה משתלחת ומתמשכת של שרת התרבות (שאפילו לא ראתה את הסרט). 

מאז הזכייה באריה הכסף, רגב התמקדה בהתנגדות קולנית לסרט, אותו האשימה כי הוא מבאיש את שמו הטוב של צה"ל. הדעות בקשר לאיכותה של היצירה חלוקות, אך דבר אחד ברור – בטווח הקצר קמפיין הדה-לגיטמציה שניהלה השרה עשה רק טוב לסרטו של מעוז. נראה שמדובר במשחק בו כולם מנצחים: רגב עשתה הון פוליטי על מלחמה ב"אמנים הסמולנים", ומעוז זכה בכל הפרסים האפשריים ועשה לעצמו שם של יוצר חתרני על סרט שנקודת השיא שלו זה חייל רוקד במחסום (כמובן שכל קשר ל"ואלס עם באשיר" מקרי בהחלט). 

הזכייה הגורפת העבירה מסר חזק יותר מכל הנאומים המלטפים ומלאי האחדות – תעשיית הקולנוע נערכת למלחמה על אופייה, וכיאה למוטיב הפולניות המעיקה, היא עושה את זה בפאסיב-אגרסיב מיתמם ומתגונן. זאת שלא הייתה שם הפכה לזאת שלא מזכירים את שמה. אך גם אם השם המפורש לא נאמר בשום שלב, דמותה של שרת התרבות נכחה בכל רגע ורגע בטקס. אפילו אביב אלוש התפלסף על נקודה שחורה בדף לבן (מה?) בפטפטת מתמיהה שניתן להניח שהתייחסה לסכסוך בין האקדמיה לרגב.

הפטריוטיות הפאסיב-אגרסיבית חזרה כמעט בכל נאום שהקריאו אינספור הזוכים של "פוקסטרוט". עם או בלי קשר לנאום המתחרה של רגב, כולם היו הכי פטריוטיים, הכי ישראלים והכי אוהבים את צה"ל ואת המדינה. ליאור אשכנזי, לדוגמה, לא הכין נאום (מפאת הנאחס) ולא התייחס ישירות לרגב, אבל הקפיד לומר שבתו הולכת להתגייס לצה"ל בקרוב, וש"פוקסטרוט" זה הסרט הישראלי ביותר שאפשר לדמיין בכלל, כל כך ישראלי שהוא מפליץ כחול-לבן בניחוח התקווה. כדבריו של מעוז, יצירה לא משקפת מציאות, והאמן הוא שגריר רק של נשמתו. בקיצור, חוץ מפליטה קטנה על שקרים והשמצות (מעניין של מי), האישי והפטריוטי זה הפוליטי והחתרני החדש. העיקר שהביא הביתה שמונה פרסים ואריה של כסף.

היחידה שאמרה דברים ברורים ולא מתחמקים היא השחקנית לאמיס עמאר שהגישה את פרס שחקנית המשנה. עמאר האשימה את תעשיית הקולנוע בכך שהיא מבקשת ממנה להסתיר את זהותה הפלסטינית כדי שלא לנכר את הצופים הגזענים. המילים החדות, הפשוטות והברורות בלטו על רקע כל העקיצות המרומזות שאפיינו את הערב. דבריה החזקים של עמאר זכו לתשובה פואטית כשהעניקה את הפרס לשחקנית מונא חווה ("לא פה, לא שם"). חווה מלאת החן ובעלת התלתלים המקסימים האירה את הבמה עם ההתרגשות הכנה שלה, והשלימה ברכות חיובית את מילותיה הקשות של עמאר. 

הסרט (צילום: יניב ברמן)
גם הן הגיעו לפרונט. "לא פה, לא שם" | צילום: יניב ברמן

פרט ל"פוקסטרוט", גם סרטים אחרים זכו בפרסים, בהם "לא פה, לא שם" (שחקנית ראשית ושחקנית משנה), "געגוע" (תסריט), "פיגומים" (שחקן משנה), "מוטלים בספק" (ליהוק), "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" (עיצוב תלבושות ואיפור) והסרטים התיעודיים "בן גוריון, אפילוג" ו"מקווה שאני בפריים". אך למרות השאריות שקיבלו האחרים, אין ספק שהערב היה שייך לסרטו של שמוליק מעוז, שגרף מספר מעורר יראה (וקצת מוגזם, יש שיאמרו) של פרסים.

נראה שהיחסים בין רגב ויוצרי הסרטים השמאלנים מיטיבים עם שני הצדדים – כל צד נושא על דגלו את ההתנגדות לצד השני והנורא, וזוכה לחיבוק מהבועה הקטנה שלו. סרטו של מעוז עמד במוקד הסערה, אך הוא נראה יותר ככלי בידם של כל המשתתפים בשיח החירשים המיותר. טקס העינוג העצמי של תעשיית הקולנוע היה תמונת מראה למופע הנרקיסיסטי של שרת התרבות – ובין אם שטן או מלאך, סרט טוב או סתם פרובוקציה יומרנית, "פוקסטרוט" היה הצעצוע הכי חם בסביבה.

רשימת הזוכים המלאה:

הסרט העלילתי הטוב ביותר: "פוקסטרוט"

הסרט התיעודי הטוב ביותר עד 60 דק': "מקווה שאני בפריים"

הסרט התיעודי הטוב ביותר מעל 60 דק': "בן גוריון, אפילוג" 

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר עד 40 דק': "נפילות"

הבימוי הטוב ביותר: שמוליק מעוז – "פוקסטרוט"

התסריט הטוב ביותר: שבי גביזון – "געגוע"

השחקן הראשי הטוב ביותר: ליאור אשכנזי - "פוקסטרוט"

השחקנית הראשית הטובה ביותר: שאדן קנבורה – "לא פה, לא שם"

שחקן המשנה הטוב ביותר: עמי סמולרצ'יק – "פיגומים"

שחקנית המשנה הטובה ביותר: מונא חווה – "לא פה, לא שם"

הצילום הטוב ביותר: גיורא ביח – "פוקסטרוט"

העריכה הטובה ביותר: גיא נמש, אריק להב ליבוביץ' – "פוקסטרוט"

הליהוק הטוב ביותר: אורית אזולאי – "מוטלים בספק"

העיצוב האמנותי הטוב ביותר: ערד שאואט – "פוקסטרוט"

עיצוב התלבושות הטוב ביותר: מאיה לבוביץ' – "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה"

האיפור הטוב ביותר: שירי שמשה – "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה"

המוסיקה המקורית הטובה ביותר: אופיר ליבוביץ', עמית פוזננסקי – "פוקסטרוט"

הפסקול הטוב ביותר: אלכס קלוד – "פוקסטרוט"

פרס מפעל חיים הוענק לבמאי, מבקר הקולנוע והמרצה לקולנוע הוותיק, ניסים דיין.

 

mako תרבות בפייסבוק