"להיות בסצנה אינטימית על המסך זה לא נורמלי"

"כששיחקתי ב'תמרות עשן' עוד לא הייתי חזק בקריאת תסריטים. רק כשהגעתי לסט הבנתי שאני אמור להתנשק עם בחור", מספר לי ארתור מרצ'נקו בחיוך. "זה היה חתיכת מבחן כי בתור מי שהגיע מחברה מאד מאצ'ואיסטית, העניין של לשחק הומו זה טאבו מאד גדול. פתאום מצאתי את עצמי חתום על חוזים, באמצע הפקה, והבנתי שאו שאני חותך ושובר את הכלים, או שאני מספק את הסחורה. אז עשיתי את זה. זה היה סוג של בית ספר בשבילי ומאז עשיתי את זה עוד פעמיים. ברגע שאתה מבין את השפה וזוויות הצילום ולומד איך עושים סצנה אינטימית כמו שצריך, זה נהיה הרבה יותר קל"

גם גברים מרגישים מנוצלים לפעמים

אז איך אתה בסצנות אינטימיות מול נשים?
"קודם כל, עם כל פרטנר זה אחר. זה טבעי לי יותר עם שחקנית אבל אם לומר את האמת, גם שם זה מצב לא נורמלי. לא לי לפחות. לא מדובר במשהו רגשי ואינטימי באמת, אבל אתה צריך להפיק מזה משהו אינטימי ומלא רגש. באותו זמן, אגב, צריך להיזהר לא להיכנס לזה יותר מדי, כי ממש מרגישים כשזה קורה. לי זה תמיד מרגיש קצת כמו פלישה. אם אני יודע שלשחקניות יש חברים אז אני מיד מתחיל לחשוב, מה אם זאת הייתה החברה שלי? אז אני מנסה לשמור על גבולות ברורים. בזמן האחרון יש כאן גל של יוצרים שפורצים את הגבולות האלה, זה נכון ל"ההיא שחוזרת הביתה", אבל גם ל"הנוער" ו"שש פעמים". זה הופך את הכל למעניין יותר".

אז אני לא צריכה לשאול אם אתה טיפוס מונוגמי
"כן, אה?", הוא מחייך, "לכולנו יש צרכים, אני לא מתכחש לזה. כולנו גם צורכים לפעמים אלכוהול שיכול לתרום לעניין. אבל בסופו של יום, בלי רגש, מה זה שווה?"

מסלול חייו של מרצ'נקו לא היה פשוט הוא נולד באוקראינה ועד גיל אחת-עשרה הספיק להגר בין מדינות שלוש פעמים, ולעלות לישראל פעמיים. הוא גדל בלי אב, לאם שילדה אותו בגיל 21 ("וזה עוד נחשב מה זה מאוחר באוקראינה של אז"), ושבעצמה לא בדיוק ידעה מה היא רוצה מהחיים. "כשהייתי בן שבע, בדרך לבית הספר יום אחד אמא שלי פשוט אמרה לי: אנחנו עולים לישראל". ההורים שלי היו פרודים. אבא שלי חתם בלי בעיה כי הוא ראה שאין עתיד במצב הנוכחי שם. ככה זה נחת עלי יום אחד. שאלתי מה זה ישראל? ואז אמרו לי שיהודים גרים שם, ואמרתי – מה זה יהודים? לא רק שלא ידעתי שאני יהודי, לא ידעתי מה זה יהודי בכלל. הדבר היחיד שעניין אותי זה שהולכים לטוס במטוס"

"ביום הראשון שלי בבית הספר, עפו עלי שלושה כיסאות"

מרצ'נקו כל כך שליו וחייכן שגם כשהוא מספר על העבר שלו, קל לשכוח שמדובר בחייו ובטלטלות רציניות למדי. אחרי חצי שנה בברלין הוא חזר שוב לאוקראינה, הפעם רק עם בן הזוג של אימו, שנסעה מצידה שוב לארץ כדי להכין את השטח לעלייתם הסופית. את השנה העשירית בחייו העביר בלעדיה.

"זה היה קשה מאוד. שלא לדבר על זה שהדיסלקציה וקשיי הלמידה שלי לא אובחנו ולא טופלו, מה שהחמיר אותם. היום לוקח לי שעות רק לתקן את שגיאות הכתיב שלי. אבל בשנה הזו כישורי ההישרדות שלי התחדדו מאוד, כי זה יצר האדם הכי בסיסי. למדתי איך להסתדר בכל מקום"

ואיך החלטת להיות שחקן? למעשה, זה די נפל עליך, לא?
"לא נפל אבל התגלגל", הוא מחייך, "זה התחיל מזה שהציעו לי כמה פעמים במהלך גיל ההתבגרות לבוא ולהצטלם, ותמיד דחיתי את זה. את יודעת, שזה שוב פעם העניין של התרבות הרוסית והתפיסה שדוגמן שווה הומו. היום אני יכול להגיד בגלוי שאני בסדר עם הכל וחושב שכולם צריכים לחיות באופן שעושה אותם מאושרים, אבל אז היה אכפת לי רק ממה שהחברים אמרו. אבל למרות הכל, יום אחד שיצאתי עם חברים ניגשה אלי בחורה בגישה רגועה, שמצאה חן בעיניי, והציעה לי לבוא לאודישן. אמרתי לעצמי שהפעם אני מוכן לנסות. הייתי כבר מבוגר יותר, בן 17, אז גם ככה פחות היה לי אכפת ממה שיגידו. משם שלפו אותי לדגמן בקטלוג של TNT".

מרצ'נקו עשה שני קטלוגים של החברה, ודיגמן בנוסף גם לקסטרו ולקוסמופוליטן, אבל מעולם לא ממש הרגיש בנוח עם המקצוע. "זה כל פעם מוזר לי מחדש. בפעם הראשונה שלי, עומר ברנע ואסי עזר כיכבו בקטלוג ואני ישבתי שם ולא הבנתי מה לעזאזל אני עושה. כאילו, אתמול ישבתי בגינה ציבורית בהרצליה ועכשיו אני יושב על הסט. הייתי חסר ביטחון וכל הזמן חשבתי: באיזה קטע אני כאן? למה מסתכלים עליי? גם כשלמדתי לעשות פוזות, עדיין לא הרגשתי שזה דבר טבעי לעשות"

את הפרידה מהקטלוגים ותחילת העיסוק במשחק עשה מרצ'נקו במקביל לשירותו הצבא, שגם הוא התחיל קצת עקום. הוא ניסה להגיע לקרבי, אבל עשה כל מיני "בחירות לא נכונות", ומצא את עצמו בין נערי רפול בחוות השומר. החוויה אמנם הכניסה אותו להלם, אבל היום הוא מעוניין לעשות עליה את סרטו הראשון, במסגרת לימודי הקולנוע וההוראה שלו במכללת בית ברל.

"חוות השומר היא קיבוץ גלויות מטורף ואנרכי במסווה של 'הכל בסדר, המוגבלים במסגרת'. רק שבתכל'ס שום דבר לא בסדר והכל סמים ודקירות ויריות, ויש שם כמה בנות שמונה-עשרה שצריכות לפקד על כל הבלאגן הזה בעצמן. לקח לי זמן להתאפס על העובדה שאני שם בכלל, ולהסתדר. אני לא מצטער על השהות שלי שם, כי כמה שהמקום הזה קשה, הוא נתן לי המון. בעיקר פרופורציה על העולם והבעיות שמסתובבות בו. זה כר מעולה ליצירה".

ואת מי תלהק לסרט? כלומר, זה שיש לך את הניסיון וההיכרות עם שחקנים כמו צחי גראד או טלי שרון בטוח נותן לך פור על הסטודנטים האחרים
"שאלה טובה. באמת יצא לי לעבוד עם כמה מהגדולים. עכשיו, למשל, עבדתי בפעם הראשונה בסט עם אלון אבוטבול וראיתי את הכריזמה המטורפת שיש לבנאדם, אני יודע שרק מלעמוד לידו אתה מקבל אנרגיות מעיפות. אבל למען האמת, סרט גמר נראה לי כמו משהו שעדיף לעשות בלי שחקנים ידועים מדי ואפילו בלי לחתום עליו בכלל, שהסרט ידבר בפני עצמו"