(לחיצה על שם הסרט מובילה לעמוד הייעודי שלו באתר הפסטיבל, שם ניתן לברר את מועדי ההקרנה ולרכוש כרטיסים)
למה אני קופץ (The Reason I Jump)
בריטניה, ארה"ב, 82 דקות
אם שם הסרט נשמע לכם מוכר, זה מן הסתם בגלל הספר שיצא ב-2007 והפך לרב מכר, בין השאר בישראל. כתב אותו נאוקי היגשידה, ילד יפני בן 13 עם אוטיזם וללא יכולת לתקשר מילולית, שדווקא בשפה כתובה הצליח לתאר את עולמו הפנימי ואת ההתנהגות שלו, שהייתה עד אז לגמרי לא מובנת לסובבים אותו. הסרט מתייחס לספר ואנחנו שומעים חלקים ממנו כקריינות, אבל במרכזו נמצאים סיפוריהם של חמישה צעירים אחרים עם אוטיזם וללא תקשורת מילולית - והמהפך שעוברים הם ובני משפחותיהם עם החשיפה ללוח ייעודי שמאפשר להם להביע בכתב את מה שאינם מסוגלים להביע בעל פה.
בלי לסחוט רגשית ובלי להידרדר למציצנות פושעת, נדמה לי שהסרט של ג'רי רות'וול יכול לשנות מקצה לקצה לא מעט תפיסות מוטעות לגבי אוטיזם; כבונוס הוא מציע חוויית צפייה שהיא כמעט בהגדרה בלתי נשכחת. (תומר קמרלינג)
אשה מבוגרת (An Old Lady)
דרום קוריאה, 100 דקות
על פניו, אין הבדל מהותי בין סרט הביכורים של לים סון-אה לבין כל יצירה טרייה שעוסקת, כך או אחרת, באונס. אוזלת היד של הרשויות, האפרוריות הוויזואלית והנטייה להאמין למתלוננת, גם אם לא חזינו במעשה עצמו (במקרה הזה רק שמענו אותו בסצנת הפתיחה) - הכל כאן, אבל עם שתי נקודות חיזוק.
הנקודה הראשונה היא שבאופן חריג לגמרי, קורבן האונס במקרה הזה היא אישה בת 69 (יה סו-ג'נג, שזוהי הפעם הראשונה שלה על המסך בתפקיד ראשי). ואם התרגלנו לכאוב את כאבן של הנאנסות כשהסביבה הגברית לוקחת את הטענות שלהן בערבון מוגבל, רק תדמיינו מה קורה כשמדובר בבת 69 שמאשימה את אחד ממטפליה הצעירים.
נקודת החוזק השנייה, זו שבגללה בכלל פניתי לסרט הזה, היא ארץ המוצא שלו. לא ברור מה הקוריאנים אוכלים לארוחת בוקר, אבל הקולנוע שלהם היה ונשאר ליגה אחת מעל כולם - כן, גם הרבה לפני "פרזיטים" - ולמרות שהמשחק כאן מוגזם (שלא נאמר סבוני) לפרקים, העלילה הולכת לאיבוד והנאנסת יותר מדי נדחקת הצדה לטובת מאבקיהם ההו-כה קשים של הגברים מסביבה, זה עדיין עובד. לקוריאנים יש כפתור Caps Lock תרבותי שהופך כל יצירה סבירה לאירוע מרשים, והסרט הלא-יותר-מממוצע הזה מוכיח זאת הכי טוב שיש. (רועי אבן)
מסע חורף (Winter Journey)
דנמרק, 90 דקות
על הרוב המוחלט של הסרטים רצוי לדעת כמה שפחות לפני הצפייה, נכון? אז על "מסע חורף" רצוי לדעת לפחות דבר אחד: האיש המבוגר שמזכיר את ברונו גנץ הוא אכן ברונו גנץ. כלומר, מי שמכיר את השחקן השוויצרי הנפלא ("מלאכים בשמי ברלין", "הנפילה") יקלוט את זה כנראה בסופו של דבר, אבל בהינתן שזה סרט תיעודי, יש איזה דיסוננס - שלא לומר מיינד פאק - כשאתה רואה את הפנים של ברונו גנץ אבל שומע את השם גיאורג גולדשמיט.
טוב, זה כמובן חלק גדול מהעניין בהברקה הקולנועית הזאת. שדרן הרדיו האמריקאי מרטין גולדסמית', בנו של גיאורג, למד רק בסוף חייו של אביו מה באמת קרה לו כשנמלט מגרמניה ב-1941. סדרת ראיונות שערך איתו הפכה לספר, ואז לעוד אחד, והסרט הוא שילוב יפהפה של קטעי ארכיון ושחזור דרמטי של השיחות עם האב בכיכוב גנץ בתפקידו האחרון - ואיזה תפקיד! - לפני שהלך לעולמו בשנה שעברה. אבל העשייה הייחודית היא רק חלק מהעניין; סיפורם של גיאורג ואשתו רוזמרי, המוזיקאים-נאהבים, מרתק לכל אורכו ובועט ישר בבטן בסופו. פשוט סרט נפלא. (תומר קמרלינג)
העדות (On the Record)
ארה"ב, 95 דקות
"כשמסתכלים על חלוקת הכוח באמריקה, למעלה נמצאים גברים לבנים, ובתחתית - נשים שאינן לבנות", אומרת העיתונאית ומפיקת הרדיו הבריטית בים אדוואנמי בפתיחת הסרט התיעודי "העדות". "זה משהו שצריך להתייחס אליו כשאנחנו מדברים על מי שזוכה לצעוד קדימה ולספר את הסיפור שלה כשורדת התעללות מינית או תקיפה מינית".
זו, במידה רבה, נקודת המוצא של "העדות", שמעמיד במרכזו שורדות מתחתית הסולם: נשים אפרו-אמריקאיות שהותקפו על ידי המפיק המוזיקלי ראסל סימונס (אף הוא אפרו-אמריקאי), סנדק ההיפ-הופ ומייסד הלייבל "דף ג'אם". הדוקומנטריסט קירבי דיק (מועמד לאוסקר על "אמונה שבורה" ו"המלחמה הבלתי נראית") ושותפתו הוותיקה (לרוב כמפיקה, הפעם גם כבמאית) איימי זירינג ביקשו בתחילה ליצור סרט על הארווי וינשטיין, ואחרי שהצעתם נדחתה הם הגיעו אל דרו דיקסון - האישה הראשונה שהתלוננה על סימונס, בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2017.
דיקסון, שהיתה מנהלת צעירה ומצליחה ב"דף ג'אם" בתחילת שנות ה-90, נאנסה על ידי סימונס, עזבה ללייבל "אריסטה רקורדס", ונתקלה בבוס איום רק קצת פחות: אל. איי. ריד, שלדבריה חיבל בעבודתה כיוון שלא הסכימה לספק את דרישותיו המיניות (למעשה, ריד חיבל גם בעבודתו שלו - בגלל סירובה של דיקסון, הוא לא החתים את הכישרונות החדשים שאיתרה, בהם קניה ווסט וג'ון לג'נד). מאז פרסום התחקיר הראשון על סימונס התלוננו נגדו 20 נשים (חלקן היו קטינות כשפגע בהן), והוא נמלט לאינדונזיה, מקום שידה הארוכה של מערכת המשפט האמריקאית לא משגת. ריד, אגב, ממשיך לעבוד כרגיל.
"העדות" דומה לתחקירים, סרטים וסדרות רבים שיונקים מהבור חסר התחתית של פרשיות metoo#: הוא מתאר אישה צעירה שמנוצלת מינית על ידי גבר בעמדת כוח, חוששת להתלונן משום שאיש לא יאמין לה, חיה במשך שנים ועשורים עם תחושות של אפסות ובושה, ולבסוף אוזרת אומץ וחושפת את סיפורה. על אף שהנראטיב מוכר, זה סיפור שקשה להישאר אדיש אליו, לא מעט בזכות הגיבורה שלו; התובנות של דיקסון מעניינות, הכנות שלה כובשת, והאומץ - מעורר השראה.
אבל ל"העדות", כאמור, יש גם זווית ייחודית: הוא מספר על metoo# אפרו-אמריקאי, תופעה מורכבת אפילו יותר מהתנועה ה"מיינסטרימית" של נשים לבנות נגד גברים לבנים. בחברה שבה גברים שחורים סובלים מאפליה ומשיטור יתר, הנשים השחורות מרגישות מחויבות להגן עליהם מפני כוחות האכיפה עם האצבע הקלה על ההדק והברך הכבדה על הצוואר - לעתים יותר מכפי שהן מרגישות מחויבות להגן על עצמן. לכך נוספת דמותו האיקונית של סימונס, שנחשב לאגדה בתרבות השחורה (הסרט גם מתייחס בקצרה להחפצה ולסקסיזם הטבועים בהיפ-הופ; "זו פשוט גזענות", טוענת המשפטנית פרופ' קימברלי קרנשואו).
על המורכבות הזאת מעידה אולי אנקדוטה מאחורי הקלעים: אופרה ווינפרי פרשה מהפקת הסרט (ולקחה איתה את אפל TV פלוס) זמן קצר לפני הפרמיירה בסאנדנס בטענות להיעדר קונטקסט ולחוסר עקביות בעדויות. ההסתייגות של ווינפרי נראית תמוהה לאור המספר הגדול של המתלוננות והעובדה שהסיפורים כבר פורסמו ונבדקו ביסודיות בכלי תקשורת רציניים כמו הניו יורק טיימס והלוס אנג'לס טיימס, אבל נדמה שהיא מחזקת את הטענה שמעלות כמה מהדוברות בסרט. "אמריקה הרסה את הגברים שלנו", מסבירה הסופרת שאניטה הבארד את האינסטינקט החברתי, "אז אנחנו מעוצבות להגן עליהם". (ניב שטנדל)
קיץ (The Green Ray)
צרפת, 90 דקות
פסטיבל חיפה מציג השנה בעותקים חדשים ומשוחזרים שבעה מסרטיו של אריק רוהמר, הבמאי הצרפתי שהלך לעולמו לפני עשר שנים. אין ממש דבר כזה סרט רע של רוהמר, ותיפלו טוב גם אם תבחרו לצורך העניין ב"אגדת חורף" או ב"אהבה אחר הצהריים", אבל "קיץ" הוא אולי הדבר הכי מנחם שאתם יכולים לעשות למען עצמכם בסתיו המחורבן הזה. העלילה מינורית - סיכום הולם ונטול ספוילרים יהיה "צעירה שנפרדה מהחבר שלה מוצאת את עצמה בלי תכניות לקיץ, עד שצצה אחת" - אבל הסיפור הוא לא ממש הקטע כאן. הסרטים של רוהמר תמיד הזכירו ציורים אימפרסיוניסטיים, מין "התרשמות האמן מהמין האנושי", וזה בול המקרה גם כאן. ושלא תהיה לכם דאגה, למרות האמור לעיל מדובר ביצירה לגמרי נגישה ולחלוטין לא מעיקה. להפך; פשוט חכו לרגע שבו מתגלה למה שמו המקורי של הסרט הוא "קרן ירוקה". (תומר קמרלינג)
שרירים (Muscle)
בריטניה, 111 דקות
סיימון הוא גבר מנוון שחי חיים פוריים ומתסכלים, מתחזק בקושי עבודה בטלמרקטינג וזוגיות משועממת. הוא מחליט להתחיל להתאמן במכון כושר ומתחבר עם טרי, שרירן נוטף טסטוסטרון עם סיפורים על עבר צבאי ואנרגיית זכר אלפא מוגזמת. עם תזזיתיות של קוקאין, אגרסיות של סטרואידים וזיק של פסיכוטיות בעיניים, טרי עוזר לסיימון לנפח את גופו ולמצוא מחדש את הגבריות שלו, אבל לאט לאט גם משתלט על חייו ומחרב אותם מהיסוד. אנחנו מכירים את התבנית הזאת ממגוון מותחנים פסיכולוגיים כמו "מועדון קרב", רק שבמקום מותחן מהודק, "שרירים" מנצל אותה להתבוננות יותר מהורהרת ומשוחררת במשבר הגבריות בעידן המודרני, בגבריות רעילה ובקשר שלה לאלימות ומיניות.
למרות העלילה הרופפת והסיום הלא מספק, דמותו של טרי בגילומו של קרייג פיירבראס מצילה את הסרט מבינוניות מנומנמת ומזריקה לו מנת אנרגיה חיונית. הגבריות המתפרצת של טרי כל כך מופרזת ומופרכת שהיא גולשת למחוזות הקומדיה, כשהחופשיות הפרועה הזאת רק מעשירה את דמותו ואת הסרט כולו. עם ורידים מתפקעים מזעם הוא צורח ומאיים, ורגע אחר כך פורץ בבכי או מלטף ברכות. הוא בלתי צפוי לחלוטין, לא יציב, אלים ופגיע, טוען את הסרט במתח מעיק ובד בבד מצליח להקליל יצירה שסובלת מעודף קל של יומרנות ארט-האוסית. (איתמר רונאל)
משהו יפה נותר מאחור (Beautiful Something Left Behind)
דנמרק, 88 דקות
איך נראה אֵבֶל של ילד על הורה, על שני ההורים, על אח או אחות? "משהו יפה נותר מאחור" מנסה לענות על השאלה הזאת דרך סיפוריהם של שישה ילדים שמטופלים ב"האבל הטוב", מרכז בניו ג'רזי שנוקט גישה הוליסטית לטיפול באובדן. אנחנו רואים אותם בפגישות השבועיות במרכז, מתוודעים לבתים שלהם ולמה שנותר מהמשפחות שלהם, ומעת לעת רואים אותם כל כך חשופים שזה מטריף את הדעת. רק מה, סרטה של קתרין פילפ נופל איכשהו בין הכיסאות. הוא מרגש מאוד, אבל קשה לומר שיש כאן אמירה חדשה או משמעותית על תהליך האבל הייחודי של ילדים; ההתמקדות ב"האבל הטוב" מייצרת באופן בלתי נמנע מדגם לא מייצג; ואילו הניסיון להקיף שישה סיפורים מעניק רוחב במקום עומק. ראוי מאוד לצפייה, אבל גם קצת תפסת מרובה. (תומר קמרלינג)
רליק (Relic)
אוסטרליה, 89 דקות
טוב, תראו: רק לפני חודשיים פורסמה כאן הביקורת המלאה וההמלצה הגורפת על סרט האימה הערמומי הזה שמגיע מאוסטרליה. לא צריך להיות חובב אימה, כן צריך קצת סבלנות להתחלה הגנרית-במכוון. בכל מקרה, הכי לא להחמיץ. (תומר קמרלינג)
זו לא קבורה, זו תחייה (This is Not a Burial, It's a Resurrection)
לסוטו, 119 דקות
באוגוסט 2019 הסרט הזה הוקרן בפסטיבל ונציה והפך לסרט הראשון מממלכת לסוטו שמגיע לפסטיבל בינלאומי. ההקרנה באיטליה פתחה סיבוב פסטיבלים מצליח שגרף פרסים בסאנדנס (פרס מיוחד של חבר השופטים), בפורטלנד (פרס חבר השופטים) ובטאיפיי (הפרס הבינלאומי הגדול לבמאי חדש). דווקא הדרך הקצרה מאפריקה לישראל ארכה יותר משנה - אבל היה שווה לחכות.
"זו לא קבורה, זו תחייה" מספר על מנטואה (השחקנית הדרום-אפריקאית מארי טוואלה מהלונגו), אלמנה, אם שכולה וסבתא שכולה בת 80, הממתינה לחזרתו של בנה מעבודתו במכרות שבדרום אפריקה. "שובו של כורה הוא כמו שובו של גיבור מלחמה", מניח מיד המספר עלום השם שמלווה את הסרט כמעין מכשף שבט אניגמטי (ג'רי מופוקנג ווה מקהת'ה) את הקרקע לטרגדיה: הכורה לא חוזר. יום השיבה הוא יומו של האל, אומר המספר, ולכן גם יום המוות הופך במידה רבה ליום מותו של האל עבור מנטואה למודת היגון. בסצנה נהדרת, דברי הכומר מחוץ לביתה נשמע עמומים ולא ברורים. היא לבד לגמרי בצריף החשוך, ונדמה שלא נותר עוד דבר בעולם לחיות עבורו.
אלא שמותו של הבן מצטלב במותו הצפוי של נסרת'ה (נצרת), הכפר שבו מנטואה מתגוררת. חבל הארץ סובל מהצפות, והממשלה מבקשת להקים במקום סכר ולהעתיק את התושבים אל עיר הבירה. המהלך הממשלתי, שנראה מנוי וגמור, נוסך במנטואה כוחות מחודשים - ולו משום שנטישת הכפר כרוכה גם בנטישת קברי אהוביה. מתוך המשבר האמוני שלה היא מתסיסה מרי אזרחי. אבל זה רק לא מרד בשלטונות הארציים, אלא גם בכוחות הטרנסצדנטליים (לסוטו ההררית מכונה, אגב, הממלכה שבשמיים). ההתקוממות של מנטואה נגד הרס הכפר הוא ההתקוממות שלה נגד גזירת הגורל של המוות.
אבל יותר מהעלילה ומהתמות הרבות המוטמעות בה (דת, טבע, קהילה, פוליטיקה, מסורת, מנהיגות נשית ועוד), "זו אינה קבורה" הוא סרט יפהפה במובן הפשוט של המושג - הוויזואלי. הבמאי-תסריטאי יליד לסוטו למוהאנג ג'רמייה מוזס והצלם פייר דה וילייה, שניהם קולנוענים בתחילת דרכם, מפגינים שליטה אבסולוטית בשפה הקולנועית: בפריימים המוקפדים כגלויות, במשחקים בין האור השוטף את המישורים לחשכה האופפת את הבקתות (והעששית המהבהבת בהן), בפלטת הצבעים (בעיקר בבגדיהם של אנשי הכפר) ובמעברים בין לונג-שוטים מרהיבים של הנוף הלסוטי לקלוז-אפים אקספרסיביים על פניה חרוצות הקמטים של מנטואה או על פרצופו הנוצץ מזיעה של המספר.
"זו אינה קבורה" היה אחד מהסרטים האחרונים אליהם הספיקה להצטלם מארי טוואלה, שהלכה לעולמה ביולי האחרון בגיל 80 (באותו חודש יצא בשירות הסטרימינג של דיסני "Black is King", האלבום הוויזואלי של ביונסה בו משתתפת טוואלה בדמות המבוססת על רפיקי מ"מלך האריות"). לא נחשוף כאן את סיומו של הסרט, אבל על סיום הקריירה הקולנועית של טוואלה אפשר לומר שגם זו דרך לנצח את המוות. (ניב שטנדל)
זאנה (Zana)
קוסובו, 97 דקות
הסרט הזה לוקח את הזמן עם ההבהרה לגבי שמו, כי זאנה אינו שמה של אף אחת מהנפשות הפועלות. הוא לוקח את הזמן גם עם תשובה לשאלה מה בעצם אנחנו רואים פה: זה סיפור על אישה אלבנית צעירה שלא מצליחה להיכנס להיריון ונגררת על ידי בעלה ובני משפחתה לכל מיני יידעונים ומרפאים, אבל יש בו אלמנטים של סרט אימה ושל מותחן פסיכולוגי, והטון שלו בהתאמה יוצא אול אובר דה פלייס.
יכולתי לנחש, ובדיעבד אכן קראתי, שהבמאית אנטונטה קסטראטי מספרת כאן משהו שקרוב מאוד ללבה ולביוגרפיה שלה, לרבות הזיכרונות מהמלחמה שקרעה את קוסובו. כמו שקורה לא מעט בסרטי ביכורים מהסוג הזה, "זאנה" במיטבו כשהוא נובר בנפשה של הגיבורה שלו ובמירעו כשהתסריט גולש למקומות תמוהים שנדמה שנמצאים שם רק מפני ש"ככה זה היה במציאות". לא אחיד ברמתו, מאתגר, אבל שווה את זה בשביל השפיצים. (תומר קמרלינג)
סוג של גן עדן (Some Kind of Heaven)
ארה"ב, 83 דקות
אם "אשה מבוגרת" הציג את החסרונות שבזקנה, כאן כולם נשארים מחוץ לשערי "הכפרים", קהילת הפנסיונרים הגדולה בעולם שהשד יודע איך לא זכתה עד עכשיו לסרט דוקו אודותיה. אז מה בדיוק קורה באותו מתחם במרכז פלורידה? 130 אלף גמלאים, 20 אלף מתוכם רווקים, מגיעים מכל קצוות ארה"ב למה שמוגדר כגרסת גיל הזהב לדיסניוורלד: כדורים פורחים, אולם באולינג, קורס שחיה צורנית, קבוצת מעודדות ועוד הטבות עם צי קלנועיות כיד המלך.
ממבט זריז על קהילת הענק, שלמעשה מתפקדת כמו עיר בפני עצמה עם מוסדות ורחובות שלמים, אפשר לחשוב שמדובר בקולג' לקשישים, בניכוי המסיבות הליליות והסמים. זמן קצר לתוך הסרט מבינים שגם שני אלה נמצאים כאן, ושהקהילה הזאת היא המקום בו כל אותם פנסיונרים מוצאים את הפורקן לו הם חיכו - כשהכל נראה ומצטלם נפלא.
יוצר הסרט (אותו הפיקו בין היתר דארן ארונופסקי והניו יורק טיימס), שעבר לגור בקהילה למשך חודש, עוקב אחרי ארבעה תושבים: זוג נשוי, רווק ואלמנה. ובעוד התוצאה היא הרבה יותר מסרט תדמית (למרות שהייתי שמח גם לאחד כזה), הגיבורים שלנו מתגלים כאנשים הכי פחות שגרתיים בסביבה. אחד מהם כלל לא שייך ל"כפרים" ומתגורר בוואן, אחר איבד כל קשר עם המציאות - וזה אמנם מסקרן לראות מה עובר עליהם, כשגם הסתבכויות עם החוק מתועדות, אבל קצת רחוק מהסיבה שלשמה הגענו. ברור שצריך היה למצוא דמויות מסקרנות וצבעוניות, אבל הליהוק הזה הוא חד משמעית אובר דה טופ, כזה שגונב את הפוקוס מהפוטנציאל הטמון בסרט. למרבה המזל, הפוטנציאל הזה כל כך גדול, שיש מספיק חומרי גלם להתמוגג מהם. (רועי אבן)
ספוטניק (Sputnik)
רוסיה, 107 דקות
בסרט המדע הבדיוני הזה אנחנו בשיאה של המלחמה הקרה, כשחללית סובייטית נתקלת במהלך משימה ב*משהו* עוין שגורם לה לבצע נחיתת אונס. אחד הקוסמונאוטים לא שורד, השני נלקח למוסד רפואי סודי שבו מתברר מהר מאוד שמשהו מאוד לא בסדר איתו. מה? את זה אמורה לגלות פסיכולוגית צעירה שבדיוק איבדה את מקום העבודה שלה כי היא מוכנה לעשות דברים שהקולגות שלה חושבים שהם אינם אתיים.
"ספוטניק" מציג ערכי הפקה גבוהים מאוד ויש בו אמינות ויזואלית מרשימה - רובו צולם באקדמיה הרוסית למדעים שנוסדה בתקופת ההתרחשות ונראית בהתאם - אלא שבמצטבר יש כאן לא יותר מפרק (מוצלח למדי, אבל עדיין) של "תיקים באפלה", רק ארוך וברוסית. אם תכווננו את הציפיות שלכם לאזורים האלה, ובוודאי אם אתם מה שנקרא חובבי הז'אנר, שום סיבה שלא תתפננו על זה. (תומר קמרלינג)
שירים של דיכוי (Songs of Repression)
דנמרק, 90 דקות
ב-1959 הואשם הכומר הבפטיסטי פול שייפר בהתעללות מינית בשני ילדים בבית היתומים שהקים בעיר זיגבורג שבגרמניה. שייפר הספיק להימלט למזרח התיכון ומשם לצ'ילה, שם הקים מחדש את קהילתו ביחד עם 60 ממאמיניו, תחת השם "קולוניה דיגנידאד" - מושבת הכבוד. למרבה הזוועה, לא רק ששייפר לא שילם על מעשיו; הוא המשיך בהם. מושבת הכבוד היתה כת השפלה: אנשים ריגלו והלשינו זה על זה, הלקאות היו פרקטיקה שגורה ותקיפות מיניות היו אמצעי הענישה המקובל. ב-1997 התלוננו 26 ילדים נגד שייפר וצו מעצר הוצא נגדו בסנטיאגו. הוא שוב נמלט, נתפס רק ב-2005 ונידון ל-33 שנות מאסר (ולקנס של כמיליון וחצי דולר). הוא מת בכלא ב-2010 בגיל 88.
הסיפור של קולוניה דיגנידאד כבר פרנס כמה סרטים - רובם זניחים, אך בהם גם "קולוניה" בכיכובה של אמה ווטסון. אבל לעומת קודמיו, "שירים של דיכוי" הדני לא בוחן את עלילת העבר המחרידה אלא דווקא את ההווה הפוסט-קולוניאלי. אין בו קטעי ארכיון או שחזורים, וגם לא רצף של ראשים מדברים ומתוודים. במקום אלו מופיעים תושבי ויה באוויירה (העיירה בוואריה), שארית הפליטה של קהילת שייפר, שממשיכה להיות נרדפת על ידי ההיסטוריה המזעזעת - אבל גם לעשות ממנה כסף.
"שירים של דיכוי" לא מציג תחקיר מעמיק וחדשני, ואפילו לא פורש במלואו את סיפורם של שייפר והקולוניה (בין השאר, לא מוזכרת בסרט העובדה שבקהילה היו חברים נאצים שנמלטו אחרי המלחמה ושמשרד החוץ הגרמני העלים עין ממה שהתרחש בה). אין בו כמעט התקדמות עלילתית, לא נקודות מפנה דרמטיות ולא קליימקס. הוא מתקדם בקצב איטי בתבנית קבועה: שיחות קצרות עם כמה מהתושבים, שבהן, בין דברים בטלים על שגרת יומם (רדיית דבש, הדרכת תיירים), עולים זיכרונות, הרהורים ותובנות על הזוועות שהתרחשו בכפר ועל האופן שבו הקהילה מתמודדת איתן היום. כוחו של הסרט בעיקר בדיסוננס המטריד שהוא יוצר בין הנופים הפסטורליים של הספר הצ'יליאני, האנשים טובי המזג וההרמוניות המוזיקליות (הקהילה נהגה ועדיין נוהגת לשיר שירי עם יחד) לסיפורים המזוויעים על התעללות פיזית ומינית, עינויים ורצח. "תייר אמר לי פעם: 'אתם לא מבינים איזה גן עדן יש לכם פה', וזה נכון", מספר אחד התושבים - אבל גן העדן הזה יושב על מדור גיהנומי.
קולוניה דיגנידאד היא סיוט שהיה באמת, אבל היא גם אלגוריה - ולא צריך להיות יהודי ששבוי בתודעת שואה כדי לזהות אותה; ההשוואה בין שייפר להיטלר נעשית במפורש על ידי אחד המרואיינים (לכומר היה גם עבר נאצי - חבר בהיטלריוגנד וחובש בצבא הגרמני במלחה"ע השנייה), ומכאן קצרה הדרך להשוואה בין חברי הכת לעם הגרמני. "הוא לא היה לבד", אומר מרואיין אחר ומספר שחברי הקהילה "לא שאלו למה אני צריך להרביץ לך. הם פשוט עשו את זה". כך אפשר להביט על קולוניה דיגנידאד כעל גרמניה הנאצית בזעיר אנפין: מנהיג כריזמטי, רדיקלי ואכזרי; חברה מסומאת ומחויבת שממלאת פקודות; בעלי ברית פשיסטים; עולם שמעלים עין; וקורבנות חסרי אונים.
בהקשר הזה, לא מיותר להזכיר את האופן שבו בחרו חברי הקהילה להתמודד עם עזיבתו של שייפר: הם ערכו טקס מחילה שבמסגרתו חתמו כולם על התחייבות "לסלוח ולשכוח" - ההיפוך הגמור של לקח השואה השגור בפי כל יהודי. גם בוויה באוויירה לא בדיוק קברו את המורשת בקבר אחים ביער הסמוך (כמו שעשו למתנגדי משטר פינושה); המורשת הזו מפרנסת את תעשיית התיירות בעיירה. יש בזה גם ערך פוליטי, מציין תומאס, אחד ממנהיגי הקהילה היום (שהם צאצאי "ההיררכים", סגניו של שייפר). הוא מאמין שכך יכולים התיירים לראות עד כמה השתנתה הקהילה. "שירים של דיכוי" - עם המבטים החשדניים מהחלונות המוגפים, הזקנות בבית האבות שמתרפקות על ערכי המשמעת והסולידריות עליהם גדלו והתושבים שחשים באווירה הזו כזרים - רומז שהיא השתנתה פחות מכפי שנדמה לו. (ניב שטנדל)
השלאגר (The Big Hit)
צרפת, 106 דקות
הסרט צרפתי, אבל האירועים האמיתיים התרחשו בשוודיה ב-1985: שחקן תיאטרון שמעביר סדנת דרמה דמיקולו בבית כלא מחליט לאתגר את האסירים עם "מחכים לגודו". חלקם לא ממש יודעים לקרוא, כל שכן את סמואל בקט, אבל עם הזמן הם מבינים את הראש ונוצר חיבור בין התמה של מחזה האבסורד להמתנה האינסופית שהיא חייהם.
עכשיו, פייר? מאוד ניכר שהסרט הזה רוצה להיות "מחוברים לחיים" עם סורגים במקום כיסא גלגלים, אבל הוא לא באמת מצליח להקנות אמינות לקשרים האנושיים שהוא מציג, בין האסירים לבין עצמם ובינם לבין המורה/ במאי/ מנטור. האידך גיסא הוא שדמותו של האחרון, בגילומו של קאד מראד, דווקא מצליחה לרתק, וההפתעה הגדולה היא שדווקא הקטעים על הבמה הם ביי-פאר המוצלחים ביותר כאן. אידיאלי לחובבי בקט, בלתי מזיק לשאר. (תומר קמרלינג)
שתי אזהרות:
דאו.נטשה (DAU. Natasha)
גרמניה, אוקראינה, בריטניה, רוסיה, 145 דקות
שמעתם על פרויקט "דאו"? עיר שלמה שנבנתה בחרקוב, אוקראינה, לצורך צילומים שנמשכו שלוש שנים והתנהלו בתנאים ששחזרו במדויק וללא הקלות את החיים בעידן הסובייטי? שחקנים לא מקצועיים, מימון של מיליארדר מסתורי, טענות על התנהגות בלתי הולמת על הסט, לרבות מינית? אז העניין הוא שמכל הטירוף הזה צפויים לצאת לא פחות מ-13 סרטים, וזה הראשון מביניהם, והוא סתם סרט. יש איזה נטאשה אחת, מנהלת הקפיטריה במכון מחקר סובייטי בשנות ה-50 (על פי הדיווחים מדובר באתר ההתרחשות של כל הסרטים בפרויקט), ואחרי שהיא מבלה לילה עם מדען צרפתי מזמינים אותה לחקירה בק.ג.ב כי מה הקטע. בערך שעה ו-40 דקות נמשך הסתם סרט הזה, ואז מתפרצת לתוכו סצנת החקירה במפגן של אלימות פרועה, גסה ונטולת סיבה שיש הטוענים שתפסה את השחקנית נטאשה ברז'נאיה לא מוכנה. כך או כך, זה סיום מיותר לסרט מיותר.
לא יודע. אולי בלי כל ההייפ סביב הפרויקט אפשר היה לפטור את העניין ב"ארוך להחריד ויומרני ללא כיסוי". אבל שזאת תהיה הסנונית הראשונה מתוך אחד המיזמים הקולנועיים המשונים, הגרנדיוזיים והשנויים במחלוקת אי פעם? שוין. (תומר קמרלינג)
קונטורה (Kontora)
יפן, 144 דקות
התקציר הרשמי באתר הפסטיבל אומר ככה: "כאשר סבה האהוב של סורה נפטר, היא מתקשה לחלוק את האבל והאובדן עם אביה המרוחק. סורה מבקשת נחמה בחפציו של הסב ומוצאת יומן שכתב במהלך מלחמת העולם השנייה. היומן מוביל את הנערה לחיפוש אחר אוצר קבור, ונווד מסתורי שמופיע בחייה עוזר לה לשקם גם את מערכת היחסים עם האב". עכשיו, זה לא שזה לא נכון; זה שהנווד המדובר רץ לאחור או הולך לאחור. כאילו, כל הזמן. לא רק בכל הזמן שלו: כל הסרט. אנשול צ'אוהן התאהב משום מה בדמות הזאת, אולי בשילוב שלה עם צילום השחור-לבן (המשובח כשלעצמו) של מקסים גולומידוב, אבל עזבו סיבות: התוצאה היא סרט שמתעקש להראות לך שעות של בחור יפני רץ אחורה בסלואו-מושן ובשחור-לבן. יש אנשים שדברים כאלה עושים להם את זה; לדעתי יש מדור בגיהינום שנראה בול ככה. בול. (תומר קמרלינג)