אנחנו חיים בתקופה בה המציאות משתנה ללא הרף ואין לדעת איך יראה יום המחר. מרגיע להיזכר בכך שיש דבר אחד בטוח בעידן חוסר הוודאות: בכל יום עצמאות, הקלאסיקה הישראלית "הלהקה" תשודר בלופים. ואם תתגעגעו לגידי גוב כשיגיעו כתוביות הסיום אל תדאגו לרגע, עוד מעט יוקרן "דיזנגוף 99".

צפייה בשני הסרטים ב-2019 מעלה תמונה מורכבת. מצד אחד, הם נחשבים לנאורים וליברליים בתרבות הישראלית: ב"הלהקה" (1978) ישנה התייחסויות מפורשות למשיכה בין גברים וב"דיזנגוף 99" (1979) נמצאת סצנת השלישייה המפורסמת. כשמשווים אותם לסרטי החצי הראשון של שנות ה-70, לקטעים כמו "יבוא לך דינה" מ"מציצים" (1972), ברור שההשוואה הזאת מחמיאה להם.

מצד שני, המחמאות צריכות להישאר בעירבון מוגבל, שכן רוב הסרטים לא חפים מבעיות. למשל, גברים נחמדים סופגים השפלה אחרי השפלה וקיים יחס דוחה אל נשים. זה השטח של הילדים הרעים, ובראשם גוב: בתור גיורא דטנר, חבר הלהקה הטרי והמרדן בסרט "הלהקה", או בתור נתי שחר, הפקיד החדש והפרוע במשרד בסרט "דיזנגוף 99". העניין החשוב כאן הוא בכלל לא פרסונלי נגד גוב השחקן או אבי נשר הבמאי, וגם לא הדיון על איכותם האמנותית של הסרטים או אפילו על רוח התקופה, אלא הדרך שבה דפוסי ההתנהגות של הדמויות הראשיות משפיעים עלינו עד היום. 

על מה אתה כועס?

לדמויות אותן מגלם גוב יש כמעט רק גוון רגשי אחד: כעס. כעס תמידי. הנרגנות שמזוהה היום עם דמותו הציבורית של גוב, מעין סבא לא מרוצה, החלה את דרכה כזעם נעורים בלתי פוסק. וכשמביטים עליו בעיניים מפוכחות, הזעם הזה מפסיק להיות מגניב - ומתחיל להיות מעיק.

ב"הלהקה", בן דמותו של גוב עוסק במאבק לבטל את ההפרדה בין ותיקים לחדשים בלהקה הצבאית, שמסתיים במרד המשותף שהוא מוביל נגד הבמאי המתעלל. "דיזנגוף 99" כבר עוסק במסע החיפוש העצמי של נתי - כפקיד ממורמר בחברת ביטוח ואחר כך כיזם של חברת סרטי פרסומת. במקביל, הוא מנהל שתי מערכות יחסים מקבילות ולא מוגדרות עם נשים ובסוף הסרט נוסע למצוא את עצמו באמריקה כתסריטאי.

ב"הלהקה", על פניו, הכעס של דטנר מוצדק. החברים הוותיקים בלהקה לא מדברים עם החדשים במקרה הטוב, או מתעמרים בהם במקרה הרע, כמיטב המסורת הצה"לית. דטנר לא מקבל את זה, וכל האמצעים כשרים כדי למחות: הוא מחבל בציוד של הנגנים, מזייף התאבדות, מתחיל עם חיילת ותיקה ולבסוף מוביל מרד - הכל מתוך צפצוף על יחסי הכוחות בלהקה וניסיון לשנותם. בסך הכל, אפשר לעכל את דמותו של גוב בסרט הזה. הוא כועס ובצדק, וכשאנשים כועסים בצדק - אנחנו משחררים להם חבל.

גידי גוב ב"הלהקה" (צילום: יוטיוב; מתוך "הלהקה")
הידעת? הציטוט האייקוני "זה כולה לבן" לא שייך לגידי גוב | צילום: יוטיוב; מתוך "הלהקה"

ב"דיזנגוף 99" כל התירוצים האלה מפסיקים להיות רלוונטיים. גם בסרט הזה גוב לא מפסיק לשדר כעס, לא חורג לרגע מחיתוך הדיבור הגס, המבטל, קצר הרוח. אין לדמותו של נתי טיפת הומור עצמי, אפילו לא קלילות משוחררת שנהוג לייחס לדמויות קוליות מסוגו. והכי חשוב: אין לו הצדקה אמיתית לכעוס, חוץ מאיזו תחושת זכאות שלא ברור על מה היא מבוססת.

ראשית, הוא מגיע כפקיד חדש למשרד הביטוח שבמרכז הסרט. כשהבוס שואל אם הוא לא הסתדר במקומות העבודה הקודמים, הוא עונה: "הם לא הסתדרו איתי". מהר מאוד מתברר למה: נתי, שהגיע למשרד ביטוח, מזועזע מהרעיון שהוא יצטרך לעסוק במספרים ולכתוב מידע על פוליסות. אחרי הכל, מי שמע על משרד שמצפה מעובדיו לעשות את העבודה שהוטלה עליהם? אולי העובדה שאנו מזדהים עם הבוס של נתי, ולא איתו, אומרת משהו על השינוי שעברה החברה מאז צאת הסרט. אין הרבה קסם בהתנהגות אינפנטילית על גבול המגוחכת.

אחר כך נתי מחליט, ללא כל ניסיון בקולנוע או בפרסום, לפתוח משרד להפקת סרטי פרסומת. המשרד יוצר פרסומת לבירה, שאמורה להגשים את החזון האמנותי שלו, ולכלול בין היתר סצנת הוצאה להורג. המנהלים שבוחנים את הפרסומת מודיעים לנתי שעם כל הכבוד לאמנות, הוא פשוט לא מוכר את המוצר. נתי לוחץ על חבריו למכור את רכושם, חוזר לניסיון שני, והפעם מוציא תחת ידיו פרסומת לא רעה ובעיקר מכניסה. הבעיה? הפרסומת כבר לא מגשימה את חזונו האמנותי. כרגיל, הוא מפגין על כך כעס, כאילו מישהו אחר בחר בשבילו להפיק סרטונים שאמורים למכור מוצרים.

פי אלף יותר האשמת הקורבן

נתי נרגע ומתחיל להתנהג כמו בן אדם רק כשהוא מתקרב להגשמה עצמית, שקשורה אצלו בעולם הקולנוע, כבבואה לנשר עצמו. הוא כותב תסריט בשם "הפחדנים" (במציאות, היה זה סרטו הבא של נשר), ואז נוסע לאמריקה כדי למצוא את עצמו סוף-סוף. כאן הסרט נגמר, ואילו היה ממשיך - חבריו של נתי היו פונים בשלב כלשהו לטיפול פסיכולוגי כדי לתקן את המשקעים שהותיר בהם. נתי כמעט לעולם לא מחייך לחבריו ומעדיף לרדות בהם, לעלוב בהם ולגרור אותם להרפתקאות כספיות. רק כלפי אוסי (ענת עצמון) הוא מפגין לעתים איזושהי עדינות, שלא מונעת ממנו לנהל מערכת יחסים מקבילה עם האקסית שלו, מירי (גלי עטרי). מפתה לראות את נתי, אוסי ומירי כמופע מוקדם ונועז לתקופתו של פוליאמוריה. בפועל, הוא לא מפגין אהבה כלפי אף אחת משתי נשותיו. 

צדדיו הזועמים ביותר והמבהילים ביותר של נתי יוצאים במפגשיו עם מירי. הוא צועק עליה שהיא מבזבזת את הכישרון המוזיקלי שלה. הוא מטיף לה בפוריטניות על יחסיה עם גברים ועל "חוסר הכבוד" שלה. בסצנה הקשה ביותר הוא תוקף אותה, משתולל בביתה ושובר את חפציה אחרי שהיא מספרת לו שנאנסה - היום היו קוראים לזה האשמת הקורבן, גרסת הפי אלף. מירי סופגת וסופגת, לא מתעמתת איתו, ונותנת לו לישון בדירתה יחד עם אוסי.

נתי ומירי מתוך הסרט "דיזנגוף 99" (צילום: יוטיוב; מתוך "דיזנגוף 99")
צדדיו הזועמים ביותר של נתי יוצאים במפגשיו עם מירי | צילום: יוטיוב; מתוך "דיזנגוף 99"

איש לא מטיל על נתי סנקציות בעקבות התנהגותו, או חוקר ברצינות מה גורם לה, מה עומד ברקע הכעס. רק בסצנה אחת נתי, ביוזמתו, מסביר לפחות חלק ממה שעומד בבסיס ההתנהגות שלו. אחרי שהפרסומת השנייה מצליחה, הוא אומר לאוסי שאינו רוצה להיות "פקיד של קולנוע", כפי שקודם הוא היה "פקיד של ביטוח". "זה מפחיד אותי לאללה", הוא מוסיף, בכנות לא אופיינית. הצופים משלימים לבד שהדרך היחידה שבה הוא יודע לבטא את הפחד הזה, הכלי היחיד בארסנל הרגשי שלו, הוא הכעס.

הסכר נפרץ

בשנים האחרונות נפרץ סוף-סוף סכר, והדיון על דיכאון וחרדה הפך לנחלת ציבורים רחבים יותר ויותר, כולל גברים שפעם חונכו לא לחשוף את רגשותיהם וקשייהם. קשה למצוא דיונים דומים על כעס, או אפילו על התפרצויות זעם - בטח כשמדובר במבוגרים ולא בילדים. כן, יש בפייסבוק קבוצות כמו "כועסים בכעסך", אבל הן מהוות מעין במה להתעצבנות קולקטיבית, לא ניסיון להתמודד עם הכעס ומה שהוא מבטא. הכעס נתפס כרגש "רגיל" כמו עצב או שמחה, או כרגש מביש ובעייתי, אבל לרוב לא כנושא שצריך לעסוק בו באופן מורכב יותר. 

ב"דיזנגוף 99" קיימת המחשה לדרך השקופה, הלא מורגשת, שבה החברה מצפה מגברים לכעוס. יש לכם בעיה, חבר'ה? הנה דרך רגשית נהדרת להתמודד. היא אקטיבית, היא גורמת לכם להרגיש כאילו אתם עושים משהו, היא יכולה להתגלות כאפקטיבית והסביבה תספוג אותה, ובתחום המקצועי - בטח אם אתם בוסים - זו הדרך שלכם להוכיח מחויבות ומסירות. מה רע? כלומר, חוץ מהתחושה הזאת בסוף היום, שאתם מותשים, מרוקנים, ולא יודעים למה אתם מאבדים את זה כל כך בקלות?

כיום, מקובל לחשוב שכעס בקרב גברים הוא עניין שיש להתמודד איתו במספר מוגבל של מצבים - וגם זאת סוג של התקדמות מימי "דיזנגוף 99". הדוגמה הבולטת ביותר היא במקרים של התפרצויות, שפוגעות ביכולתם של אחרים בסביבתו של הכועס לנהל חיים תקינים: שבירת חפצים במקום העבודה, לדוגמה, עשויה להוביל אותו לפיטורים או לסדנת שליטה בכעסים. התפרצויות זעם במערכת יחסים עשויות להוביל לצו הרחקה. התנהגות אלימה ברחוב עשויה להסתיים בתא המעצר.

בניגוד לשאר הרעות החולות ב"דיזנגוף 99", שבמבט עכשווי קל לנו להצביע עליהן, הכעס הגברי עדיין נשאר שקוף במקרה הטוב, מאיים במקרה הרע, ובעיקר לא מפוצח ולא מדובר. האם המצב הזה יכול וצפוי להשתנות? אנו מאמינים שכן. אחרי שהעזנו להישיר מבט אל הדיכאון ואל החרדה, הכעס הוא החזית הבאה ששיח הרגשות נדרש בעיני להתמודד איתה. זו תיבת הפנדורה הבאה שעלינו לפתוח אם אנחנו רוצים להרגיש טוב יותר, לדבר טוב יותר, ולעשות צדק עם עצמנו.