ב- 2007 שרה סילברמן הייתה המלכה של העולם. הסדרה שלה "The Sarah Silverman Show" עלתה ב"קומדי סנטרל", היא הנחתה את טקס פרסי המוזיקה של MTV והזוגיות שלה עם ג'ימי קימל נמרחה על כל העיתונים. אבל השנים עברו, העולם השתנה וגם היא. כפי שאפשר לראות בספיישל החדש שלה "We are Miracles" שהוקרן בנוכחותה בפסטיבל הקולנוע היהודי, לסילברמן נמאס קצת לשחק את הילדה המפגרת.
"מפגרת" היא מילת מפתח בהקשר לסילברמן. זה סוד הכוח שלה, הרי אסור להגיד את המילה "מפגרת" בארה"ב, וסילברמן כל הזמן מתייחסת אל עצמה כאל מפגרת. היא יצרה לעצמה דמות כל כך קיצונית, שהאמריקאים שרצו לבקר אותה מצאו את עצמם כושלים בלשונם, כיוון שאין דרך פוליטיקלי קורקטית לבקר מישהי כל כך לא פוליטיקלי קורקטית.
הפוליטיקלי קורקט הוא כמו כימותרפיה - תרופה קשה מאוד למחלה קשה מאוד. קל מאוד לבוז ולזלזל בו, אבל הרבה פעמים אני מסתכלת על ארצות הברית בקנאה - לפחות למראית עין הם משתדלים להיות מנומסים אחד כלפי השני. הפוליטיקלי קורקט הוא גם אוצר עבור קומיקאים אמריקאים. כל סטנדאפיסט שמעז לדבר על גזע מקבל מיד את עיטור האומץ על המוכנות שלו "להסתכן".
אבל יש קומיקאים שעושים בדיחות על גזענות, ויש קומיקאים שעושים בדיחות גזעניות. ההבדל הוא מהותי. לעיתים נדמה שרבים מהקומיקאים (המוצלחים פחות) חושבים שהבעיה עם פוליטיקלי קורקט היא לא הגזענות הסמויה שהוא מנסה לטייח, אלא העובדה שהוא לא מאפשר לאנשים לחשוב בסטריאוטיפים, כפי שאלוהים התכוון.
שרה סילברמן יודעת שהבעיה היא בגזענות עצמה. הדמות המפגרת של סילברמן לא "אומרת את כל האמת" כמו הילד הקטן בבגדי המלך החדשים (דימוי שקומיקאים מוצלחים פחות אוהבים להשתמש בו ביחס לעצמם). היא אומרת את מה שכולם חושבים, ולא במובן הטוב. המפגרת של סילברמן מתמללת את הסטריאוטיפים הטיפשיים ביותר. היא תגיד שמקסיקנים הם מסריחים ושיהודים אוהבים כסף וששחורים לא נותנים טיפים במסעדות, כי היא צוחקת על הדביליות של הגזענות. וכיוון שהסטריאוטיפים הגזעיים כל כך טיפשיים, הניסיון הפוליטיקלי קורקט לכסות עליהם כל כך טיפשי והיסטרי. כך היא חושפת את האבסורד הבסיסי של היחסים הבין גזעיים בארה"ב.
אבל לשרה סילברמן נמאס לשחק את המשחק הזה. בהופעה החדשה שלה יש יותר בדיחות על דימוי עצמי נמוך מאשר על גזע. במופע המפורסם שלה "Jesus is Magic" היא הייתה 100% בדמות המפגרת, ואילו במופע החדש האיזון הוא כמעט 50% דמות ו-50% מישהי אחרת, שאפשר לקרוא לה בזהירות "שרה סילברמן האמיתית".
באחת הבדיחות במופע היא נוזפת בצביעותם של אנשים שמשוויצים שהם לקחו את הכלב שלהם מבית מחסה, ומשווה בין הבאת ילדים ביולוגיים לאימוץ כלבים ממגדלי כלבים. לסילברמן אין ילדים, והבדיחה הזאת נשמעת מאוד אוטוביוגרפית. היא השתנתה וגם העולם השתנה: מאז הפריצה של לואי סי.קיי. סצנת הסטנדאפ לקחה כיוון הרבה יותר אישי.
לפעמים היא אומרת דברים כל כך חכמים, שקשה לקבל אותה אחר כך כשהיא שוב מעמידה פנים שהיא מתבלבלת בין ברק אובמה לקניה ווסט. השטיק עדין שם, אבל הוא כבר עייף. נראה שכבר הרבה פחות בא לה להעליב. אפשר רק לקוות שהיא תרשה לעצמה להתרחק אפילו יותר מהדמות המפגרת, אם זה מה שהיא רוצה לעשות.