בסופו של דבר, כולנו נצפה ב"ראיון סוף" – סרטם של ג'יימס פרנקו וסת' רוגן על ניסיון התנקשות פיקטיבי בשליט צפון קוריאה קים ג'ונג און. בסופו של דבר, סביר להניח שנתאכזב מהסרט – בכל זאת, מדובר בעוד דאחקה של רוגן והחברים שלו (ניחוש: הסרט מסתיים בהופעת אורח של ה"בקסטריט בויז" וריקוד המוני של כל הקאסט). אבל זה כבר ממש לא משנה – אנחנו חייבים לצפות במה שהפך לאחת הפרשות המצחיקות, המטורפות וגם קצת המפחידות של השנה בקולנוע, אולי אפילו של העשור. "ראיון סוף" הוא כבר הרבה יותר מסרט. הוא סמל לחופש, לכניעה לאיומים, לצנזורה כפויה ולעוד בדיחות ג'יימס פרנקו הומו.

אלו מכם שמעודכנים בפרטי הפרשה, מוזמנים לדלג קצת קדימה. אלו שלא, בטח יופתעו לגלות שבדצמבר האחרון האקרים צפון קוריאנים הכריזו מלחמה על אולפני "סוני" ההוליוודיים, וכמעט ניצחו. המלחמה נפתחה כשהטריילר לסרט, בו נחשף כי מדובר בקומדיה על ניסיון התנקשות בחייו של קים ג'ונג און, הצליח להלחיץ את צפון קוריאה. האקרים פרצו לשרתי אולפני סוני והפיצו מיילים רגישים שכוללים משכורות (רוגן ופרנקו קיבלו על הסרט 8.4 ו-6.5 מיליון דולר, בהתאמה), מספרי טלפון (כמו זה של בראד פיט – לא הצלחנו לאתרו, למרבה הצער) וטינופים של בכירי האולפנים על כוכבי קולנוע (אנג'לינה ג'ולי מפונקת וחסרת כישרון, למשל). ההאקרים גם העלו לרשת סרטים של סוני שעדיין לא הופצו בקולנוע, ובכך גרמו להם נזק של מיליוני דולרים.

כך הכל התחיל. הסרט "ריאיון סוף"
כל זה בשביל עוד בדיחות ג'יימס פרנקו הומו? "ראיון סוף" | צילום:
בדרך לראיון עוצרים בפיונגיאנג

עד כאן, די מצחיק. אבל אז התברר שהחבלות הקטנות האלו הן ממש לא הסוף. ההאקרים הודיעו כי הם מתכננים לבצע פיגועים בבתי קולנוע שיקרינו את "ראיון סוף", מה שהוביל לכך שכל רשתות בתי הקולנוע, בזו אחר זו, ביטלו את הקרנות הסרט. בסופו של דבר החליטה סוני לבטל לחלוטין את הפצת הסרט, לדרוש מהביטוח את 90 מיליון הדולר שהפסידה עליו ולא להתעסק יותר עם צפון קוריאה בחיים. צפון קוריאה, אגב, בכלל מכחישה שמדובר בהאקרים מטעמה, אבל אובמה הודיע כי בידי ארה"ב ראיות הקושרות אותה לפרשה. הנשיא גם אמר כי ההחלטה לגנוז את הסרט הייתה טעות, וכי אם סוני הייתה מתייעצת איתו מראש הוא היה אומר להם לפעול אחרת מפני ש"אנחנו לא יכולים לחיות בחברה שבה דיקטטור יכול לכפות צנזורה על ארה"ב".

ההאקרים היו מרוצים מאוד מגניזת "ראיון סוף", ושלחו מכתב לאולפני סוני שגם בו הצליחו לשזור איום: "ההחלטה שלכם לא להפיץ את 'ראיון סוף' הייתה החלטה חכמה. היא תשתלם לכם. אנחנו עדיין מחזיקים במידע אישי ורגיש. אנחנו מבטיחים לשמור על המידע שלכם בבטחה, אלא אם כן תעשו צרות נוספות". קלאסה. בינתיים, אולפני סוני כבר הספיקו לשכור את שירותיה של ג'ודי סמית', שמתמחה בפתרון משברים ויצירת ספינים. סמית מכונה "אוליביה פופ האמיתית", והיא אכן היוותה השראה לגיבורת הסדרה "סקנדל", כך שברור שאם יש מישהו שיכול להציל את המוניטין של האולפנים, זו היא.

העדכון האחרון בסאגה - ולא ברור אם הוא זה שיסגור את הפרשה או שהוא רק חלק מחוסר ההחלטיות והפאניקה של האולפן הגדול – היה החלטתה של סוני להפיץ את הסרט במבחר מצומצם של בתי קולנוע ולאפשר צפייה גם בשירותי VOD. בכך הפכה סוני את הפרשה מסיפור על איך מדינה שלמה יצאה למלחמה נגד הוליווד וניצחה, לסיפור על איך מדינה שלמה יצאה למלחמה נגד הוליווד וכמעט ניצחה. כך או כך, בניגוד לסרטים אחרים שהצליחו להעליב מדינות שלמות, "ראיון סוף" הולך להשפיע על מרבית סרטי הקולנוע ההוליוודיים שתראו בשנים הקרובות.

מלזיה נגד זולנדר

אז כנראה ש"ראיון סוף" הוא לא סרט מי יודע מה, אבל הוליווד הצליחה להסתבך עם מדינות עוינות גם בזכות סרטים די מעולים. "ארגו", למשל, סרטו זוכה האוסקר של בן אפלק מ-2012, מתרחש באיראן ועוסק בחילוץ בני ערובה אמריקאים בשנות השבעים. באיראן הרגישו שמדובר ביח"צ לא מי יודע מה למדינתם, והחליטו לאסור על הפצת הסרט במדינה ולהגיש תביעה נגד הוליווד. בנוסף, איראן הכריזה על הפקת סרט תגובה בתקציב גדול ש"יתקן את העיוותים ההיסטוריים".

סרט נוסף שהצליח להעליב מדינה שלמה היה "בוראט" מ-2006, שבחר להתעלל דווקא בקזחסטן. סשה ברון כהן גילם בסרט את בוראט, כתב הטלוויזיה הקזחית שיוצא למסע בארה"ב על מנת לצלם סרט דוקומנטרי. הוא הציג את קזחסטן כמדינה נחשלת, סקסיסטית ושטופת גילוי עריות, והצליח להלחיץ את הקזחים. קזחסטן אמנם מוגדרת כדמוקרטיה, אבל כזו שחוטפת לא מעט ביקורת על הפרת זכויות אדם ועל מערכות בחירות מפוקפקות. כצפוי, הם העדיפו שהסרט לא יוקרן בתחומי המדינה, ואף אמרו כי "אנו לא שוללים את האפשרות שמאחורי דבריו של כהן עומדים גורמים בעלי אינטרסים". משרד החוץ של קזחסטן איים לתבוע את כהן, ונשיא קזחסטן אפילו נפגש עם נשיא ארה"ב כדי לדון בתדמיתה הבינלאומית של קזחסטן בעקבות הסרט. מאוחר יותר שוקמו היחסים כשמבקרי קולנוע בקזחסטן הבינו שהסרט, יותר משהוא לועג לקזחסטן, לועג דווקא לאמריקאים. נשיא קזחסטן אפילו הסכים להודות בסופו של דבר שהסרט דווקא הועיל לתדמיתה של ארצו. אגב, הסרט נפסל גם ברוסיה ובמדינות ערב כי תואר כפוגעני כלפי מיעוטים אתניים.

ורגע, יש עוד. ב-2003 צונזר בסין הסרט "טומב ריידר 2". חבל שלא אצלנו, אתם בטח אומרים, אחרי הכל מדובר בפח הוליוודי ידוע לשמצה. אבל זו לא הסיבה בגינה הוא צונזר. ממשלת סין טענה כי המדינה מוצגת בו באופן שלילי, ופקיד בצנזורה הסינית אמר ש"אני חש כי למערביים היו כוונות זדוניות לפגוע בסין". אפשר להבין אותו – הסרט גרם לסין להיראות כאילו היא מנוהלת ללא ממשלה וחוק, אלא על ידי חברות חשאיות.

ואם כבר אנג'לינה ג'ולי, ב-2002 היא כיכבה בסרט "Beyond Borders", שעסק ברעב שהכה באתיופיה בשנות ה-80. את ההמשך אתם כבר יכולים לנחש לבד – ממשלת אתיופיה זעמה וטענה שהסרט מציג את ארצה באור שלילי, ושהוא לא מייצג בכלל את אתיופיה העכשווית ואת השינויים לטובה שחלו בה. בסינגפור ומלזיה סרבו להקרין ב-2001 את "זולנדר", קומדיה בכיכובו של בן סטילר המגלם דוגמן שעובר שטיפת מוח על מנת לרצוח את ראש ממשלת מלזיה. באפגניסטן החרימו ב-2007 את "רודף העפיפונים", המבוסס על ספרו של חאלד חוסייני, בטענה שיש בו סצנות שנויות במחלוקת שעשויות לפגוע ברגשות הציבור והממשלה.

אז מה למדנו עד עכשיו? נראה שככל שהמדינה טוטליטרית יותר, כך יש לה פחות חוש הומור. כלומר, קיימת סבירות גבוהה שמדינות שבאופן עקבי רומסות זכויות אדם, מזייפות תוצאות בחירות, מתנגדות לחופש ביטוי וממררות את חיי האזרחים, ייעלבו יותר מסרטים שיציגו אותן כמדינות שרומסות זכויות אדם, מזייפות תוצאות בחירות, מתנגדות לחופש הביטוי וממררות את חיי האזרחים.

ומדהים שמה שמצליח להקפיץ אותן כל פעם מחדש הם לא גינויי או"ם וביקורת עולמית, אלא דווקא סרטים הוליוודיים, עם נטייה לדביליים שבהם. צפון קוריאה (שאגב, לפני מספר שנים נבחרה למקום השני הכי שמח בעולם – בסקר שנערך על ידי צפון קוריאה) תתעלם משלל קריאות לחקירות בהאג, אבל חיקוי לא מוצלח של קים ג'ונג און והם כבר מארגנים פלישה. זה עשוי להעיד על הפרעות אישיות נרקיסיסטיות וסדר עדיפויות בעייתי אצל רודנים, אבל גם על הכוח העצום שיש להוליווד בידיים. על כמה שהוליווד יכולה להיות כלי לביקורת ואולי אפילו לשינוי. כלי שחייבים לשמור עליו חופשי.

בוראט. הפדיחה הקזחית מתגברת (צילום: AP)
גילוי עריות בקזחסטן. "בוראט" | צילום: AP
אל תתעסקו עם ישראל

כצפוי, גם ישראל לוקחת מדי פעם חלק, גם אם לא ממש פעיל, בשערוריות קולנועיות דומות. "אל תתעסקו עם הזוהן" ו"מלחמת העולם Z", שני סרטים הוליוודיים לחלוטין, הצליחו לעצבן, כל אחד בדרכו, את העולם הערבי. "אל תתעסקו עם הזוהן", בכיכובו של אדם סנדלר, הוא קומדיה מ-2008 על סוכן מוסד שמביים את מותו על מנת להגשים את חלומו ולהפוך למעצב שיער בניו יורק. למרות שהסרט לועג בעיקר לישראלים, שמוצגים בו באופן די סטריאוטיפי (חולי חומוס, חסרי עכבות מיניות ומוכרים ממולחים), הסרט התקבל אצלנו דווקא באהדה, אבל הצליח לעצבן את העולם הערבי. הוא נאסר להקרנה במצרים, בלבנון ובאיחוד האמירויות שטענו שמדובר בסרט פעולה גזעני.

"מלחמת העולם Z", סרט הזומבים מ-2013, מתרחש בעולם פוסט אפוקליפטי שבו מגיפה ההופכת בני אדם לזומבים מאיימת להשמיד את המין האנושי. בראד פיט מגלם סוכן או"ם שנוסע בעולם ומנסה לגלות כיצד ניתן לבלום את התפשטות המגיפה. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שסגרו את שעריהן עם התפרצות המגיפה, הקימו חומה חוסמת זומבים והצליחו לשרוד. בסרט ישראל אף יוצאת מהשטחים ומסכימה להכניס לשטחה אזרחים פלסטיניים שלא נדבקו במגיפה. כלומר, אנחנו יוצאים סבבה: נחושים, רגישים, אמיצים, הומאניים וחכמים.

 

דתיים, הם תמיד נעלבים

לאורך השנים הצליחה התוצרת ההוליוודית להעליב באופן יסודי לא רק לאומים שונים, אלא גם את רוב הדתות הקיימות. הנה כמה דוגמאות מתוך היבול האינסופי של סרטים שאנשים מאמינים פחות אוהבים: "המבול" של דארן ארונופסקי שיצא השנה ומבוסס על סיפור נוח מהתנ"ך הצליח לעצבן את המוסלמים ולא הוקרן ברוב המדינות הערביות מחשש לפגיעה ברגשות דתיים. מסתבר שנח מוזכר גם בקוראן כנביא, ולפי האסלאם אסור ליצור ויזואליה של נביאים. גם "אקסודוס: אלים ומלכים" שיצא החודש וחוזר לעוד סיפור תנ"כי, זה של משה, מואשם בסילוף מוחלט של כתבי הקודש (וגם בכך שהוא מחורבן באופן כללי). בנוסף, טוענים רבים כי הסרט גם גזעני, בגלל שכל כוכביו (בהם כריסטיאן בייל וסיגורני וויבר), שמגלמים דמויות מזרח תיכוניות, הם אנשים לבנים. המיליארדר רופרט מרדוק, שהוא גם הבעלים של "פוקס המאה ה-20", הוסיף מבוכת טוויטר קלה כשצייץ "הסרט על משה הותקף על כך שכל השחקנים בו לבנים, ממתי המצרים אינם לבנים? כל המצרים שאני מכיר הם לבנים".

רובנו עוד זוכרים את "הפסיון של ישו" המושמץ של מל גיבסון מ-2004, שזכה ללא מעט ביקורת על תכנים אנטישמיים הכוללים הצגה סטריאוטיפית של יהודים. הסרט נאסר להקרנה במדינות מוסלמיות ודווקא בישראל הוא לא הוחרם, אבל לא נמצא אף אחד שיפיץ אותו. אגב, הסרט נמצא במקום ה-12 בדירוג הסרטים הרווחיים של כל הזמנים, ובמקום הראשון בדירוג הסרטים המוגבלים לצפייה (דירוג R) של כל הזמנים.

באירלנד נאסרו לצפייה "טעם החיים" (1983) ו"בריאן כוכב עליון" (1979) של חבורת מונטי פייטון על רקע חילול הקודש, והם גם זכו למחאות משלל קבוצות דתיות, בעיקר נוצריות. כך קרה גם ל"תמימות המוסלמים" מ-2012, שהוסר לצפייה מיוטיוב בעקבות גל של הפגנות אלימות ברחבי המזרח התיכון ולאחר פסיקה של בית המשפט הפדרלי בארה"ב. אולי בגלל שהציג את הנביא מוחמד כרמאי וכפדופיל.

 הסרט גרף בשבוע הראשון שלו 210 מיליון דולר בקופות ונחשב להצלחה היסטרית, אבל בעולם הערבי פחות התלהבו. "התעמולה הציונית ביותר מאז 'אקסודוס' של אוטו פרמינגר", "הסרט הכי פרו-ישראלי שאי פעם נוצר" ו"הסרט מצדיק את חומת האפרטהייד, תרבות המחסומים ומדיניות הביטחון של ישראל, שבה היא מתייחסת לפלסטינים כמו לזומבים" – אלה רק חלק מהתגובות להן זכה הסרט. בטורקיה צנזרו את האזכורים של ישראל בכתוביות, ובמקום "ישראל" מופיע "המזרח התיכון". כמובן שהביקורות האלו כלפי שני הסרטים הובילו מיד גם לאנטישמיות קלה, עם הטיעון המוכר לפיו הוליווד נשלטת על ידי יהודים ולכן מקדמת תכנים פרו-ישראליים.

מובן שאלו רק דוגמאות משני העשורים האחרונים, בעבר היו לא מעט סרטים שעיצבנו מדינות שלמות וברוב המקרים גם צונזרו בשטחיהן. אפשר למנות עמם את "הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'פלין, שנאסר להקרנה בכל המדינות שבהן שלטו הנאצים (למרות שהיטלר עצמו הזמין עותק, ואפילו צפה בו פעמיים); ואת "נינוצ'קה" של ארנסט לוביטש מ-1939, שתיאר בהומור ביקורתי את רוסיה הקומוניסטית ולא תרם ליחסים המתוחים גם כך בין ברית המועצות וארצות הברית באותה תקופה.

זוהאן (צילום: yes)
סרט פעולה גזעני. "זוהאן" | צילום: yes
צפון קוריאה אחת, הוליווד אפס

אז כולם נעלבים מסרטים, כל הזמן. למעשה, להעליב מדינה או לאום זו דרך לא רעה למשוך תשומת לב ולהביא לקולנוע כמה צופים שאולי לא ממש אכפת להם מהסרט, אבל ישמחו לגלות על מה כולם מדברים. אז מה בכל זאת ההבדל בין "ראיון סוף" ובין יתר הסרטים שהוזכרו בכתבה? מה הופך אותו מעוד סרט שעשה קצת רעש, לכזה שעשוי לשנות את פני הקולנוע? כפי הנראה ניסיון ההשתקה והדרישה לגנוז את הסרט לחלוטין. לא במדינה שאותה הוא מעצבן, אלא בעולם כולו.

עד היום, כשסרט עיצבן דת או אומה, הנפגעים הסתפקו בכך שהקרנתו נאסרה בתחומם, ולעתים גם בכמה הפגנות. הצפון קוריאנים הלכו קצת יותר רחוק, ואף אחד לא ראה את זה מגיע. מדינה שלמה יוצאת נגד אולפן קולנוע הוליוודי? נשמע כמו משהו שיום אחד יהפוך לסרט של סת' רוגן וג'יימס פרנקו. איש לא תיאר לעצמו שכל כך הרבה משאבים יושקעו במיגור סרט הוליוודי מטופש. אם זאת הפרובוקציה שמדליקה את קים ג'ונג און, קצת מלחיץ לחשוב שאולי יש לו אטום.   

ומה יקרה עכשיו? האם ההאקרים ישחררו את שארית ה"מידע הרגיש" שיש להם על סוני? והאם הקרנות הסרט יהיה מלאות למרות שמרחף מעליהן האיום בפיגועים? (ברצינות, מי יסכים לקחת את הסיכון? ועוד בשביל סת' רוגן?) לא ברור איך הפרשה הזאת תסתיים, אבל ברור שהשינויים בהוליווד רק התחילו. הפקת "פיונגיאנג", מותחן בכיכובו של סטיב קארל שמתרחש בצפון קוריאה, בוטלה באופן מיידי. גם בתי קולנוע שרצו להקרין את הקומדיה "טים אמריקה" של יוצרי "סאות'פארק" החליטו בינתיים להתקפל. אמנם מדובר בסרט מ-2004 בו מככבות בובות, אבל אחת מהן היא קים ג'ונג איל, וזה מספיק.

את ההשפעה של פרשת "ראיון סוף" נרגיש בכל הסרטים שנראה בשנים הקרובות, כשהם לא יעזו לדרוך לאף אחד על הרגל. הקולנוע ההוליוודי תמיד היה יותר מסחרי מאשר נועז, ותמיד ניסה לפנות לכמה שיותר קהל במטרה להרוויח כמה שיותר כסף. הפרשה הזאת תגרום לו להיות זהיר ושמרני אפילו יותר. אולי צפון קוריאה לא ניצחה בסוף, אבל זה לא אומר שאנחנו לא הפסדנו.

עוד ב-Mako תרבות:

אז איך "ראיון סוף"?

הטרנדים הגדולים של 2014

למה "הומלנד" השוותה את מנחם בגין לטרוריסט?