ועכשיו, ההימורים הסופיים שלי לטקס פרסי אופיר 2019: סרט השנה - "גשמים". שחקן השנה - רועי כהן, "עלילות שאול". שחקנית השנה - זה צפוי - סיוון אסף, התגלית של "החלמה". האם אלה סרטים שהמצאתי הרגע? כן. האם רוב המועמדים הם לא באמת סרטים כמו שהם פשוט קומבינציות של תופעות טבע + שמות מהתנ"ך + מילים "עצובות"? סביר להניח שכן. האם מישהו מתכוון לראות את הטקס הזה? חד משמעית לא. חוץ מכמה קשישים שממש לפני שהחליפו ערוץ נפטרו. וממני.

אתם בטח לא מרגישים, אבל התחילה העונה הכי לא מורגשת בשנה: עונת הפרסים הישראלית. חגיגה של כיסאות ריקים עם דף "שמור" עליהם ורייטינג שהיה גורם לערוץ הקניות להסמיק. שעתם היפה של צלמים שלא בטוחים מי בקהל מפורסם אז פשוט מצלמים נשים מתולתלות אקראיות, בתקווה שאולי אחת מהן היא חנה אזולאי הספרי (ואף פעם, אבל אף פעם, הן לא).

למה? למה כל שנה אני עושה את הבחירה לצפות באלון אבוטבול שמספר לי על "קסם הקולנוע"? למה תושבי ישראל, אזרחים שומרי חוק ומשלמי מיסים, מסתפקים במתנ"ס עם אווירת סושי כשר במקום מה שאמור להיות האוסקר שלנו?

עכשיו נכון, כל טקס בארץ הוא בדיחה עצובה. אבל העניין המתסכל הוא שאמנם קל לשכוח, אבל לא תמיד זה היה ככה. עד לא מזמן היה משהו שהצליח לגשר בין מי שאנחנו באמת (דניאלה פיק) ובין מי שאנחנו חולמים להיות (דניאלה פיק-טרנטינו). והמשהו הזה, המרכיב הסודי, היה כמובן העורב בעל שלוש העיניים בכבודה ובעצמה - רונית אלקבץ.

בכובעים גבוהים וחסרי בושה שנראים כמו עוגות מ"בייק אוף" ושמלות שאין איך לתאר אותן מלבד שישה עשר סדיני סאטן שנפלו יחד לתוך רשת דייגים וזרמו על זה, הייתה רונית אלקבץ מרחפת לה באודיטוריום אשדוד, עושה את דרכה אל עבר כיסא תמים שלא ידע שעליו הולכת לשבת האישה. היחידה. באולם. כולו.

אני לא יכול לשכוח אותה. איך קמה ויצאה לשירותים במקרה בזמן שמיה דגן זוכה בשחקנית השנה. איך נקרעה לה השמלה בדרך לפודיום, ומאותו רגע לא היה אפשר להתעסק בדבר חוץ מהאופן (האלגנטי להחריד) שבו החזיקה את השסע. רונית אלקבץ לא רק ידעה את העבודה, היא היחידה שהבינה שזה יום עבודה. אז עם כל הכבוד למאקי אבוקדו, יש כאן מופע להרים.

וזה היה מופע היחיד שלה, עד כדי כך שב-2014 הטקס הוחלף במותחן פסיכולוגי שלכל אורכו המצלמה צמודה לעיניים השחורות של רונית אלקבץ, צופה ב"אפס ביחסי אנוש" גונב פסלון אחרי פסלון מ"גט" שלה. מבט עוכר שלווה מציץ מתחת למגבעת מוסקטר במשך מה שהרגיש כמו חמש שעות. בלי להוציא מילה, אלקבץ סיפקה מונולוג אילם שהיפנט אותי למסך.

שנה חולפת, והנה שוב רונית באה לעשות שמח עם 100 מטר תחרה, פרח על הראש והגשת הפרס הגדול של הערב לסרט הטוב ביותר. היא הייתה מושלמת, מוגזמת ורגישה, מפחידה ומצחיקה. היא גילמה את כל מה שצירוף המילים "אוסקר" ו"ישראלי" מסמל - ביזאר נפלא, פרובינציאליות גדולה מהחיים. קאמפיות. זה היה הטקס האחרון של רונית אלקבץ ולמעשה, זה היה הטקס האחרון בתולדות מדינת ישראל. למעשה, פרסי אופיר היו צריכים להסתיים כשרונית אלקבץ הלכה לעולמה.

פתיחת שבוע האופנה - רונית אלקבץ (צילום: עופר חן)
פרח טורף - אלקבץ בשבוע האופנה 2015 | צילום: עופר חן

אבל לא כך היה, וכבר בשנה הראשונה פש"א (פוסט שלטון אלקבץ) זיהתה שרת התרבות את הוואקום שהותירה רונית, והפכה את הטקס לזירת התגוששות פוליטית. היא נטשה את האולם, עלתה לנאום לקריאות בוז ומאז היא לא מוזמנת לטקס ונוהגת לעלות לשידור לייב מתחרה בפייסבוק, בו היא כועסת על סרטים שלא בהכרח ראתה.

טקס פרסי אופיר היום הוא לא יותר מתחרות עצובה של "מי יכול לעלות לבמה ולעצבן את מירי רגב יותר". במאים קירחים צועקים "כיבוש!" - לאורה ריבלין מהנהנת; אישה ערבייה לובשת שמלה ויש לה זכות דיבור; הומואים רוצים תינוק. מבלי לדעת שאת המסרים הפוליטיים שלהם, שומעים באמת רק אני ושבע גופות שיושבות מול הטלוויזיה ברחבי המדינה. אבל איפשהו שם, באולם חצי ריק, בין כל המתולתלות שאינן חנה אזולאי הספרי, יש כיסא שמור בלי דף "שמור", לרוח רפאים אחת, שעשתה את כל ההבדל.