"אנשים מסתכלים על הבלונד ושוכחים שיש דבר כזה שנקרא משחק"

הרבה לפני שחלי גולדנברג הפכה לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הקולנוע הישראלי של שנות ה-70 וה-80, היא כבר הייתה תופעה. בתקופה שבה מעט מאוד שחקניות הצליחו להפוך לשם שמוכר כמעט בכל בית, פניה הופיעו על שערים, בפרסומות ובסרטים. "הלהקה", "דיזנגוף 99" וסרטים נוספים קיבעו אותה כחלק מהמיתולוגיה התרבותית המקומית, אבל גם יצרו סביבה דימוי שאיתו היא מתמודדת, במידה מסוימת, עד היום: הבלונדינית היפה שנכנסת לפריים ומושכת אליה מיד את כל המבטים.

אלא שגולדנברג, היום בת 72, לא מדברת כמי שמבקשת להמשיך לגלם את הדמות שהציבור זוכר, וגם לא כמי שמתכוונת להתרפק על הנוסטלגיה. כמעט להפך. בסרט "מאמא" של אור סיני, שהוקרן השנה בפסטיבל קאן ועלה לאקרנים בסוף השבוע, היא מגלמת את יפה, אישה ישראלית שמעסיקה את מילה (יבגניה דודינה), עובדת סיעודית מפולין שחוזרת לביתה אחרי שנים בישראל ומגלה שהמרחק גבה מחיר כבד מהמשפחה אותה השאירה מאחור. אף שתפקידה אינו במרכז העלילה, גולדנברג מצאה בו הזדמנות לעסוק בשאלות של כוח, מעמד והפער שבין כוונות טובות לבין המציאות.

"הבחירה שלי ושל אור הייתה שהאישה הזאת תהיה באמת אישה טובה", אומרת גולדנברג בריאיון ל-mako. "שמחה, מלאת אנרגיות ומלאת כוונות טובות, ועדיין לוקה בבסיסה בפטרונות. היא יכולה להיות בעלת הבית הכי טובה שיש, ועדיין ברור לגמרי מי פה האדונית ומי פה העובדת. גם אם את מקבלת כוס יין ויושבת איתנו, בואי לא נשכח מי מחליט פה. יפה מחליטה מתי היא יוצאת לחופש ומתי היא חוזרת. מבחינתה, אם תגיד לה שהיא קצת גזענית, היא תפער עיניים. היא באמת לא תבין על מה מדברים".

השיחה על יפה לא נשארת מבחינתה רק בגבולות הסרט. גולדנברג אומרת שהמפגש עם הדמות גרם לה לחשוב על המקומות שבהם יחסי כוח כאלה מופיעים גם בחיים עצמם, לעתים דווקא במערכות היחסים שנראות חמות ואוהבות מבחוץ. "לאמא שלי יש מטפלת זרה כבר שנים. המטפלת שלה מנגבת לה את הטוסיק. אני יכולה לנשק לה את הרגליים. כשאמא שלי בלילה קוראת לאבא שלי מתוך שינה, היא זאת שניגשת אליה ומלטפת אותה. לא אני. יש בזה יחסים מאוד מורכבים. מצד אחד אהבה אמיתית, מצד שני עדיין יש מישהי שמחליטה ומישהי שעובדת".

התחושות האלה, היא מספרת, מלוות אותה עוד מצעירותה. אחת החוויות המכוננות עבורה הייתה תקופה קצרה שבה התגוררה בדרום אפריקה של ימי האפרטהייד. "כשכתבתי לאבא שלי בהתחלה, כתבתי שזה דוחה. ממש דוחה. ואז תוך שבועיים התרגלתי. וזה היה הדבר הכי מפחיד. אם הבגד שהורדתי בלילה לא היה מסודר בבוקר ליד המיטה, הייתי עושה פרצוף. פתאום הבנתי כמה מהר בן אדם מסתגל לכוח. זה נשאר איתי עד היום".

דווקא העובדה שהגיעה ל"מאמא" דרך אודישן אינה מובנת מאליה מבחינתה. במשך שנים נמנעה מהם כמעט לחלוטין. "הייתי מתחילה לעשות אודישנים לפני גיל 45. הפסקתי לעשות אודישנים משילוב של פחד מדחייה וגם קצת מהמקום של 'מה, אתם לא יודעים שאני שחקנית?'. היום אני מבינה שזה היה שטות. היום אני עולה לאוטו והולכת לאודישן".

עם הסרט החדש היא הגיעה עד בפסטיבל קאן, שם הוקרן. "הייתי עם הבת שלי, שלמדה אז באמסטרדם. היה מרגש, חגיגי ונוצץ. לא הבנו בכלל איך השטיח האדום עובד. פתאום ראיתי שיש שחקניות שעולות לבד כדי שיצלמו אותן ויש הפקות שעולות כולן יחד. מבחינתי זאת הייתה פשוט בועת זיכרון. הידיעה שהייתי שם עם סרט שהשתתפתי בו. אפילו בתפקיד קטן. זה מספיק".

הסרט גם הפגיש אותה מחדש עם מאיר סוויסה - שנים אחרי שכיכבו יחד בלהיט הענק של אבי נשר. "זה היה מאוד משמח. בזוקה החמוד מ'הלהקה', שקיבל ממני נשיקה לפני יותר מ-40 שנה, נהיה פתאום בעלי בסרט. צילמנו הרבה יותר ממה שנשאר בסוף, אבל עצם המפגש היה כיף גדול".

התחושה שהתעשייה רואה בה את הדימוי ולא את השחקנית מלווה את גולדנברג כבר שנים. במשך עשורים הייתה מזוהה עם הבלונד, החיוך והאנרגיה המתפרצת, אבל היא משוכנעת שמתחת לכל אלה מסתתרת שחקנית אחרת, כזו שלא תמיד קיבלה הזדמנות אמיתית להופיע על המסך. "אני מאוד מאוד רוצה תפקידים שהם מי שאני באמת, לא מי שאני נראית", היא אומרת. "אני חושבת שאני הרבה יותר עצובה, הרבה יותר רצינית והרבה יותר דרמטית ממה שחושבים. אני חושבת שאני טובה יותר בתפקידים דרמטיים מאשר בתפקידים של האשכנזייה הקלילה והאנרגטית. אני מצרה על זה שאין לאנשים יותר דמיון. שיורידו ממני רגע את הבלונד ויזכרו שאני שחקנית".

מה את עושה כדי לקבל תפקידים יותר דרמטיים?
"אני עושה שניים או שלושה סרטי גמר בשנה. הסטודנטים לא מכירים אותי באמת. הם לא באים עם כל המטען הזה. והם תמיד מציעים לי תפקידים דרמטיים. מאוד דרמטיים. הם רואים אותי אחרת. זאת מעבדת עבודה נפלאה בשבילי, כי אני יכולה לבדוק דברים ולגלות מחדש מה אני יודעת לעשות".

את מרגישה שמתקשים לראות את חלי מעבר לדימוי של הבלונד?
"אנשים מסתכלים על הבלונד ועל האנרגיה שיש לי בחיים ושוכחים שיש דבר כזה שנקרא משחק. גם אם אתה בן אדם מלא אנרגיה בחיים, אתה יכול להיות בן אדם כבוי, קר ושבור בתוך דמות".

תעזבו אנשים בשקט

גם בגיל 72 היא עדיין מגלה דברים על עצמה. למשל ביחס לגוף, להזדקנות ולמראה החיצוני. "אני באמת חושבת שכל אישה צריכה לעשות או לא לעשות מה שהיא רוצה כדי להסתכל במראה ולהגיד 'אוי, זאת אני, סבבה'", היא אומרת. "לעשות טיפולים, לא לעשות טיפולים, לעשות בוטוקס, לא לעשות בוטוקס. אבל אני רואה אנשים שמבקרים את זה ואומרת 'מה יש לכם?' מה זאת ההתערבות הזאת בחיים של אחרים? איזה ספורט את עושה, איך את מגיעה לאורגזמה, איזה טיפולים את עושה, מה את אוהבת בסקס. תעזבו אנשים בשקט".

ועדיין, היא מודה, קל יותר לדבר על קבלה עצמית מאשר ליישם אותה. "כשהייתי ילדה הייתי מסתכלת על הידיים של סבתא שלי ואומרת שאני רוצה ידיים כאלה כשאהיה גדולה. היום אני מסתכלת על כתמי השמש שלי ואומרת: לא תודה".

באופן מפתיע, למרות שבמשך שנים נתפסה כאחת הנשים היפות והזוהרות בישראל, הקריירה של גולדנברג כמעט שלא כללה סצנות אינטימיות. "לא עשיתי סצנות סקס בחיים שלי. אין לי עירום בפריים". לא מדובר בהתנגדות עקרונית, היא מתעקשת. כשאני שואל אם הייתה עושה זאת במסגרת תפקיד מתאים, היא משיבה: "תיאורטית, אני חושבת שכן".

כשהשיחה עוברת מהקולנוע לפוליטיקה, הטון שלה הופך חד יותר. גולדנברג אינה מסתירה את עמדותיה, אבל יותר מהכל היא נשמעת מופתעת מהאופן שבו חלק מהמושגים שעליהם גדלה הפכו בשנים האחרונות למטרות. "ליברליות הפכה למילת גנאי. יפה נפש הפכה למילת גנאי. אני לא מבינה את זה. אני לא מבינה איך מישהו מעז לקחת חזקה על הזהות היהודית שלי כי אני חילונית", היא אומרת. "הלוואי שכל בני האדם היו יפי נפש. הלוואי שכל בני האדם היו מוסריים, חפצי שוויון, חפצי שלום וחפצי חיים פשוטים. אני לא מבינה מתי ואיך הדבר הזה הפך למשהו שלילי".

זה מחלחל גם לתרבות לדעתך?
"אני חושבת שמה שקורה היום בתרבות הוא נזק לדורות", היא טוענת ומפנה אצבע מאשימה לשר התרבות והספורט מיקי זוהר. "לנצל את הכוח שיש לך כשר תרבות בלי להבין באמת את המילה ממלכתיות, בלי להבין שאתה נמצא במקום שבו אתה אמור לחזק תרבות במובן העמוק של המילה, זה נזק לדורות". הבעיה, לדבריה, אינה עצם הרצון לחזק את הפריפריה, אלא הניסיון לעשות זאת על חשבון מוקדים אחרים. "ברור שהפריפריה צריכה תיקון תקציבי, ובזה אין בכלל ספק. אבל היא לא צריכה את כל התקציב. אתה צריך לתמוך בפריפריה, אבל ממש לא רק בה - גם בתרבות בקצה השני".

למה לדעתך זוהר פועל כמו שהוא פועל?
"פופוליזם, הישרדות פוליטית וחנפנות לבייס. זה הורס כל סימן לתרבות ישראלית אמיתית ומקדש את הפופוליזם שבתרבות ואת המכנה המשותף הבינוני. אתה לא שואף להרים אותנו למעלה? אתה לא שואף שתהיה פה מוזיקה ברמה גבוהה? תיאטרון ברמה גבוהה? קולנוע ברמה גבוהה? הוא לא משתמש במשאבים בצורה אחראית".

אחרי עשרות שנים מול מצלמות, על במות ובסטים, נדמה שהשאיפה שלה היום פשוטה יותר. פחות להוכיח, פחות להילחם בדימוי ויותר למצוא עוד הזדמנויות לעשות את הדבר שבגללו נכנסה למקצוע מלכתחילה. "אני עדיין אוהבת לשחק. אני עדיין סקרנית. אני עדיין רוצה לגלות דברים".