חיסול ממוקד

זאת לא טלוויזיה

לפני 15 שנה בדיוק, ב-10.1.1999, שודר פיילוט בשם "הסופרנוס" ברשת HBO, שהציג לראשונה את טוני סופרנו האלים והנואף, טלוויזיה שהייתה משוחררת מכבלי המוסרנות שאליה הרגילו אותנו הרשתות הציבוריות והמסחרית. חשוב לציין שלא מדובר היה בתקדים מוחלט – סופרנו ומשפחתו נחתו במקום בו השתכנה סדרת בית-הסוהר "אוז", שנחשבת לסנונית המבשרת על עידן הדרמה האיכותית, למרות שהיא עצמה הייתה בוסרית מדי. "אוז" נתנה לראשונה לגיטימציה לפרקים ארוכים באורך כשעה, סצנות גרפיות ובניית דרמה מתמשכת ללא מוסר השכל מיידי בכל פרק (לא מובן מאליו בטלוויזיה האמריקאית).

דרמת הפשע פורצת הדרך לא רק חילצה את הטלוויזיה מהקיבעון של תכנית בנות 25 דקות, אלא גם אפשרה לה לזנק מעל "אחיה הגדול". אם קודם לכן נחשב הקולנוע למדיום היחיד שמסוגל לספר סיפור רחב יריעה, הגיעה הסופרנוס והוכיחה שאפשר גם אחרת. בארה"ב קוראים לזה Novelistic Television, טלוויזיה שמתנהלת כמו רומן ספרותי לכל דבר: מניפה שלמה של דמויות, יחסים משתרגים ומסתבכים, סיפורי משנה שתופסים את הבמה לחצאי פרקים, פלאשבקים וקשת רחבה של מיקומים. במילים אחרות, הטלוויזיה פיתחה לעצמה מרחב זמן וחלל שהשאיר את הקולנוע בצל. הזמן הזה לא רק הקנה עומק להתרחשויות בתוך הסדרה, אלא קשר את הצופים עמוקות לדמויות שהתארחו אצלם מדי שבוע בסלון למשך שעה.

לא סחבק, מדוכא

הסופרנוס הייתה הסדרה הראשונה שהביאה את סיפור המאפיה לטלוויזיה. מאז שנות השבעים התנחלו המאפיונרים ומשפחותיהם בתרבות האמריקאית ("הסנדק", "פני צלקת", "החבר'ה הטובים, קזינו", "היו זמנים באמריקה" ועוד) אבל הטלוויזיה בחרה להפנות להם גב ולהישאר עם דמויות נורמטיביות ואלימות פחות. כל זאת כשהצרכנים בבית ובעולם גמעו בהתלהבות את קורותיה של משפחת קורליאונה וקיבלו בסקרנות גדולה את הבוס החדש בשכונה, ששבר שני עשורים וחצי של התעלמות טלוויזיונית גורפת מהז'אנר.

אלא שטוני סופרנו לא היה ויטו קורליאונה, אפילו לא קרוב. הוא לא נהג באיפוק מקפיא דם ולא התהדר בחוש סטייל מרשים. דבר מהרומנטיקה של אל פאצ'ינו לא דבק במר כסף-חדש מניו-ג'רזי, עם סיגר תחוב בפה וגורמט מסביב לצוואר. ערס איטלקי-אמריקאי עם אישה לבושת פרוות ובנויית ציפורניים שלא הורשתה בשום אופן לעבוד, דיוקן הנובוריש שמפחיד את הפטריארכים של אמריקה הלבנה ומגלם את כל הניוון המצועצע שיוגש עשור מאוחר יותר ישירות לווריד ב"ג'רזי שור". ועדיין, גם לקלישאה הזו צ'ייס וגנדולפיני לא נתנו לטוני סופרנו ליפול. במלאכת מחשבת, המקום הראשון שבו פגש הצופה את הבולדוג הקרימנלי לפני עשור וחצי בדיוק היה על ספת הפסיכיאטרית, וגם זה בישר על שינוי אדיר בטלוויזיה האמריקאית – הגיבור לא היה סתם נבל, הוא היה טיפוס חרד ומדוכא.

ואכן, כמעט כל סדרת איכות שנעשתה מאז עליית הסופרנוס, מ"עמוק באדמה" ועד "מד-מן", מתבססות על מודל טוני סופרנו, שהפך את הגיבור לאנטי-גיבור במובן העמוק של המילה. זה נעשה קודם ובהרחבה באופן קומי, אבל אנטי-גיבור דרמטי, ועוד אחד שאמור לשלוט באימפריית פשיעה של מדינה שלמה? כזה עוד לא היה. לא רק שהקשיים של טוני סופרנו היו נפשיים (וטיפול, בטלוויזיה ובקולנוע האמריקאית, הוצג עד אז כנלעג למדי), הם גם לא נבעו מאיזו פוסט טראומה צבאית מהוללת, ואפילו לא משוד או רצח. הדיכאון שאחז בו נבע מבעיות שגברים קשוחים לא חשפו מעולם: יחסים קפואים עם אימו הביקורתית, נישואים חסרי תקשורת וילדים מנוכרים. טוני סופרנו היה איש שמתגעגע לאביו, חרד לקיומו ונתון להתקפי חרדה. דרכו, הסופרנוס הציגה לראשונה בטלוויזיה את הגבריות המסוכסכת (אהלן, מד מן) שעתידה ללוות אותנו מכאן ועד שיימצא פתרון לבינאריות המגדרית.

וולטר ווייט התחיל כאן

באופן מעניין, שידורי הסופרנוס חפפו כמעט לגמרי את תקופת כהונתו של ג'ורג' בוש הבן בבית הלבן. זה אולי נראה מקרי, אבל לא כשמסתכלים על הקשר הזה בצורה מעמיקה יותר. אם במהלך כהונתו של קלינטון, כלומר בעשור שקדם לסופרנוס, הטלוויזיה האמריקאית ייצרה סדרות זחוחות להפליא, שאושר ועושר זלגו מהן וגיבוריהן המושלמים הפכו מושא ללעג עולמי (בעיקר גיבורי משמר המפרץ ובוורלי הילס), הסופרנוס העלתה בעדינות את מה שוינס גילגן, יוצר "שובר שורות", כבר יאמר בפירוש בתחילת העשור השני של שנות האלפיים – הגיבור המובהק הוא לא סתם קשוח מדופרס, עם הזמן הוא יהפוך בהדרגה לאיש הרע בסיפור, ונראה מה הקהל יעשה עם זה. הטלוויזיה שאחרי הסופרנוס היא במידה רבה האופן שבו אמריקה מספרת לעצמה על שקיעתה כאימפריה.

>> בואו לפייסבוק שלנו