הזהב השחור

טקס האוסקר הוא דוגמא מצוינת למעמדם של האפרו-אמריקאיים בתעשיית הקולנוע של המאה העשרים: בעשור הראשון לקיומו של הטקס לא הוענק פרס לאיש או אישה שחורים, עד שהטי מק'דניאל קטפה ב-1939 את פרס שחקנית המשנה על "חלף עם הרוח". למי שהתרגש מהפתיחות, אפשר להירגע: מק'דניאל גילמה משרתת דרומית שחורה. עשרים וארבע שנים נוספות של התעלמות מצד הממסד ההוליוודי חלפו, וב-1963 סידני פואטייה עשה היסטוריה והפך לאפרו-אמריקאי הראשון לזכות בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.

אפשר להתווכח על מי יודע מה ואם אפשר בכלל "לדעת" משהו על אפרו-אמריקאים, אבל אי אפשר להכחיש שהשנים האחרונות, ובעיקר 2013, היו משמעותיות עבור הוליווד השחורה. "נראה שזו עשויה להיות השנה החשובה ביותר עבור במאים, כותבים ושחקנים שחורים" קבעו לפני חודשיים במגזין וניטי פייר, "דווקא הוליווד, שנוהגת להתעלם במפגין מנושא הגזע, נראית כאילו היא הולכת במפתיע לכיוון שונה". אז מה נשתנה? זו הייתה שנה שנפתחה בהצלחה המסחררת של סרטו של לי דניאלס "המשרת", בו פורסט וויטיקר וצוות מרשים של מיטב השחקנים האפרו-אמריקניים מגוללים את סיפורו של המשרת הראשי בבית הלבן (שאז עוד היה לבן על כל המשתמע מכך), והסתיימה בטרפת אוסקרים סביב הסרט המדובר שיוצא לאקרנים השבוע בישראל – "12 שנים של עבדות".

"12 שנים של עבדות" הוא פרויקט מבית הבמאי והכותב המוערך סטיב מקווין, אפריקני-בריטי דווקא, שהחליט לבסס סרט על האוטוביוגרפיה מעוררת ההשתאות של סולומון נורת'אפ. מדובר בדמות היסטורית לכל דבר, אדם שחור שנולד חופשי במדינת ניו יורק, נחטף בוושינגטון ב-1841 כשהוא כבר אב למשפחה, ובילה תריסר שנים כעבד במטעים בלואיזיאנה לפני ששוחרר. מקווין קיווה להרים פרויקט שיעסוק בתקופת העבדות בארה"ב, אבל התקשה למצוא את הסיפור בו היה מעוניין – עד שאשתו הסבה את תשומת לבו לספרו של נורת'ופ. "קראתי את הספר, הוא הימם אותי לגמרי", הסביר מקווין, "ובאותו זמן, די כעסתי על עצמי שלא הכרתי אותו קודם. אני גר כעת באמסטרדם, היכן שאנה פרנק היא גיבורה לאומית, ובשבילי זו כמו גרסה של יומנה של אנה פרנק רק מ-97 שנים קודם. תיעוד מיד ראשונה של חוויית העבדות. זו מיד נהייתה העדיפות הראשונה שלי להפוך את הסיפור הזה לסרט". מקווין גייס 20 מיליון דולר ויצא לצילומים בקיץ הקשה של דרום לואיזיאנה; תוך פחות משבוע על המסכים, כיסה הסרט את עלותו ובזמן לא ארוך גם הצליח להכפיל אותה  – וזה עוד לפי ההפצה מחוץ לארה"ב.

כבר מאז טרום-הבכורה של "12 שנים של עבדות" המבקרים והקהל לא הפסיקו לשבח אותו. שבחים רבים במיוחד מורעפים על שני השחקנים הראשיים, ששמם (עדיין) לא מוכר בעברית: אג'יופור, המשחק את סולומון הנחטף לעבדות, ולופיטה נ'יונגו, המשחקת את פטסי, שפחה במטע הכותנה הדרומי אליו מגיע סולומון, אשר סובלת מהתעללות פיזית ומינית של בעל המטע. ניונגו בת ה-30, קנייתית שנולדה במקסיקו, רק סיימה את לימודי הדרמה שלה באוניברסיטת ייל היוקרתית בארה"ב כשלוהקה לסרט – וכבר היא מועמדת לגלובוס הזהב ולפרס גילדת השחקנים על תפקידה. אג'יופור הבריטי-ניגרי לעומתה הוא כבר שחקן מנוסה וזוכה פרסים, אך לפני "12 שנים" עוד לא הפציע בזירה הבינלאומית. "הוא פשוט היה היחיד שיכול לשחק את התפקיד", פוסק מקווין. אג'יופור מצידו דווקא התקשה לבטוח בעצמו שיבצע את התפקיד כמו שצריך – אבל כעת הוא נחשב מועמד בטוח לפרס האוסקר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר.

וויטאקר הוא אחד החתומים על הפקה נוספת שעשה הרבה רעש בארה"ב בקיץ האחרון והציגה לעולם את אחד השחקנים האפרו-אמריקניים המבטיחים נכון להיום, מייקל בי. ג'ורדן.  הפרויקט נקרא "תחנת פרוטווייל" והוא מבוסס על מקרה אמיתי המזכיר מאוד את סיפורו הטרגי של טרייבון מרטין. הסרט עוקב אחרי היום האחרון בחייו של צעיר אפרו-אמריקני בשם אוסקר גרנט, שנורה למוות על ידי שוטר קהילתי. כבר אחרי הבכורה בפסטיבל סאנדאנס זכה הסרט בשני פרסים מרכזיים. ג'ורדן, ששיחק כילד בסדרת המופת "הסמויה", נחשב לאחד הכוכבים בתעשייה (הוזכר כמועמד מוביל להשתתף בסרט השביעי בסדרה "מלחמת הכוכבים" ב-2015) והסרט זיכה אותו בבאזז אוסקר רציני מאוד, "אני מתרגש, אבל מנסה למתן את זה" הודה לאחרונה בראיון לקראת סרטו החדש, קומדיה מדוברת בשם "That Awkward Moment" בה הוא מככב לצד זאק אפרון, ואפילו לא כעבד או משרת, או בחור שחור שנרדף על ידי המשטרה, אלא סתם בחור בסצינת הדייטינג. היי, אלה כבר חדשות טובות.