שקיעת האימפריה: כוכבי הוליווד דועכים

נתחיל מהבסיס: ההגדרה המסורתית לכוכב או כוכבת קולנוע הוענקה לאורך השנים לשחקנים שהיוו הבטחה עבור האולפנים, הבטחה לפיה הסרט בו הם מככבים יגיע לשיאי מכירות רק בשל פרצופם האהוד על פוסטר הקידום. ההבטחה הזו הייתה גם מה שהצדיק, לפחות עד כה, את משכורות העתק עבור עבודה של שלושה חודשים און לוקיישן. רוב השמות הגדולים היו של גברים: טום קרוז, בראד פיט, וויל סמית וג'וני דפ, אך היו גם כמה נשים שלא טמנו ידן בצלחת, למשל אנג'לינה ג'ולי,סנדרה בולוק, קמרון דיאז ואפילו סקרלט ג'והנסון.

למרות שנראה שהם קובעי הטרנד החדש, דווקא בכירים באולפנים צוטטו מתלוננים על היעדר סטארים אמיתיים בדור החדש. לדבריהם, אלה לא האולפנים שחוסמים את השחקנים, אלא פשוט השחקנים הצעירים שלא מספקים את הסחורה כמו נפילי הדור שלפניהם. הפער שנוצר כששמות ותיקים כמו אנג'לינה ג'ולי מושכים פחות ופחות את הקהל, מתרחב בהיעדר שמות שיחליפו אותם. לפני שנתיים מיהרו להכתיר את צ'יינינג טייטום כאיט גאי החדש בהוליווד, מה שהתברר כהימור פחות מבטוח. זה קרה רגע אחרי שהאיט גאי הקודם, ראיין ריינולדס, התגלה כפלופ קולוסאלי. אחר כך הגיע תורו של טום הארדי להפוך "המרלון ברנדו הבא", גם זה עדיין רחוק מאד מהמציאות.

אז אולי אנחנו צריכים לרדת מעץ הכוכבים ולהסתפק בשחקנים ושחקניות שיודעים לעשות את העבודה שלהם? ואם כן, למה כל כך קשה לנו לעשות זאת? התשובה גלומה בקשר בין משבר השחקנים הראשיים לבין משבר הזהות העולמי של בני דור גלובלי להפליא, שלא בטוחים כמו מי הם רוצים להיות. אי אפשר להכחיש שרובנו הולכים לקולנוע ומתחפרים במושב המרופד בחשיכת האולם כדי לשכוח מעצמנו ולתת דרור לפנטזיות שלנו. גיבורי הסרטים, מוקדי ההזדהות בעלילה, מסמלים את מי שאנחנו קצת מפנטזים להיות. לעומת הטלוויזיה, שלרוב מציגה אנטי-גיבורים קטנוניים שעסוקים בעיקר בנפילות אפיות, הקולנוע אמור לייצר עבורנו גיבורים וגיבורות גדולים מהחיים. חוסר העניין של הקהל בבראד פיט, ג'וני דפ, אנג'לינה ג'ולי או ג'וליה רוברטס, מעיד על כך שאנחנו כבר לא מאמינים שכל כך כיף להיות הם.

ומה הלאה מכאן? אם, כפי שרבים טוענים, השיטה הכלכלית הנוכחית של האולפנים ההוליוודיים תביא לקריסתם, סביר להניח שהכוכבים הכי מכניסים כבר לא יהיו מי שעומדים מול המצלמה; ואם זה חייב לקרות, כדאי שנתפלל חזק שמדובר יהיה באנשים בעלי הכשרה כלשהי. אתם יודעים שזה כבר לא מובן מאליו, נכון?