"אנחנו יכולות להיות סקסיות ומכוערות, שיכורות וגסות, ועדיין לספר סיפור - כמו הגברים"

תחקיר קצרצר בארכיון הסרטים העולמי יגלה תמונה בעייתית: אין יותר מדי קומדיות שבמרכזן נשים בגיל העמידה. ואם כבר נותנים להן להוביל סרט כזה, הן בדרך כלל מתמודדות עם משבר בנישואים, ילדים מעצבנים או תסביכים שקשורים לזקנה ושינויים גופניים. בקיצור, יותר מדי גילוי עצמי וחשבון נפש ומעט מדי שוטים של טקילה, סקס חסר מעצורים ושחרור כל רסן. הסרט "ספא וויקנד", שעלה בסוף השבוע לאקרנים, מנסה להיות האקס פקטור במשוואה הזו, ונותן לארבע נשים בגילי 40+ את המקום להיות מצחיקות, פרועות, משוחררות מינית ובעיקר חסרות כל אחריות.

"ספא וויקנד" עוקב אחרי שלוש חברות ותיקות שיוצאות לחופשה באתר ספא יוקרתי במטרה להתנתק מהבוס הדוש, מהמשפחה ומהחיים באופן כללי. בתוכנית: עיסויים מפנקים, אלכוהול, גברים חתיכים ושקט נפשי. הכל מתחרבש כשהחברה הרביעית והמופרעת שלהן מגיעה במפתיע ומחרבת את כל סוף השבוע המפנק.

על הקומדיה החדשה חתומים ג'ון לוקאס וסקוט מור, היוצרים של "אמהות רעות" והתסריטאים של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" - וזו כבר אמורה להיות חותמת איכות בתת ז'אנר הקומי "חופשה שהשתבשה". אבל הכוח המניע האמיתי שלה טמון בעיקרו בקאסט. את שלושת החברות מגלמות אנה פאריס, לזלי מאן ומישל בוטו. את מל, החברה הבעייתית, מגלמת איילה פישר. מדובר בארבע שחקניות עם קילומטראז' קומי מרשים, שקיבלו הזדמנות להתחרע על המסך כמו שגברים בגילן עושים כבר המון שנים.

החופש להיות מצחיקות, פרועות וסקסיות בגיל שבו הוליווד עדיין נוטה להציג נשים דרך משברים, הזדקנות ודימוי גוף היה בדיוק מה שמשך את ארבע השחקניות לסרט. בריאיון ל-mako, בוטו, יוצרת וכוכבת הסדרה הקומית "הישרדותה של העבה ביותר", מספרת: "אהבתי שהסרט הזה לא דרש ממני להתאמץ. זה היה פשוט: 'ככה אנחנו, בואו נלך עם זה'. ככה נראות נשים אמיתיות. אנחנו באמת אוהבות את עצמנו ואת הגוף שלנו, ואנחנו אוהבות את החברויות שלנו, פשוט לא תמיד יש לנו זמן. אהבתי שזה הרגיש כמו החיים האמיתיים".

"אני אהבתי שבתור נשים בקומדיה, לא היינו חייבות להיות חביבות", מוסיפה פישר, שכבר השתוללה על המסך בסרטים כמו "לדפוק חתונה", "וידויים של שופהוליק" ו"גרימסבי". "אנחנו יכולות להיות סקסיות ומכוערות, שיכורות וגסות, ועדיין לספר סיפור, בדיוק כפי שקומיקאים גברים זכו לעשות מאז ומתמיד".

מאן: "היכולת לשים הכל על השולחן ולהראות איך אנחנו באמת מתנהגות כנשים הייתה מרעננת מאוד. אנחנו באמת עושות את כל הדברים האלה. אנחנו פשוט לא מספרות לכם, הגברים".

אז אלה באמת החיים שלכן?
"רוב הזמן", אומרות כולן יחד, אבל פישר ממהרת להסתייג: "לא מל! זו לא איילה. אני מגלמת רימון יד חברתי. אני לא מתנהגת ככה בחיים האמיתיים".

יו גו גירל

על פניו, קצת מוזר שסרט שמנסה לתאר חברות של שנים בין נשים בגיל העמידה נכתב ובוים על ידי שני גברים. אבל לוקאס ומור כבר נגעו בנושאים דומים עוד ב"אמהות רעות", ומתברר שהם לא הגיעו לצילומים בהרגשה מנותקת שהם מבינים נשים טוב יותר מהנשים שמולם.

הסרט נכתב ובוים בידי שני גברים. האם היו רגעים שבהם נאלצתן לומר להם: "נשים לא באמת היו אומרות או עושות דבר כזה"?
פישר: "אף פעם לא. הם שיתפו איתנו פעולה כבר מהרגע הראשון, והסיטואציה עצמה היא לא בהכרח תלוית מגדר. אני בטוחה שהמצב שבו יש בחבורה חברה אחת שלא ממש משתלבת קיים גם בחברויות בין גברים. הם תומכים מדהימים בנשים. הם יצרו את 'אמהות רעות', והם אהבו אותנו ואת כל מה שהבאנו לסרט. הם אנשים מבריקים ונפלאים לעבוד איתם".

מאן: "ויש להם נשים חכמות ונהדרות. בדרך כלל, כשיש לך אישה חכמה מאוד, אתה מסוגל לכתוב נשים היטב. אתה מקבל השראה".

פישר: "זו ההערכה והאהבה שלהם לנשים, לנשיות ולכל מה שאנחנו עוברות ועושות. במקביל, הם גם הביאו את היכולות הקומיות שלהם. כדי להביא את הסרט אל קו הסיום, בתחום שבו עדיין יש ייצוג יתר לבמאים ולמפיקים גברים, היינו זקוקות לאנשים שיילחמו למעננו. הייתה לנו גם מפיקה מדהימה בשם סוזן, שהייתה מעורבת מאוד, הבינה את התהליך ותמכה בנו לכל אורכו".

אנה פאריס, שפרצה בזכות סרטי "מת לצעוק" ובהמשך כיכבה במשך שבע עונות בסיטקום "ממי", עונה על השאלה בדרך האופיינית לה: "אני לא בטוחה שלבמאים הייתה ברירה", היא אומרת. "נדמה לי שפשוט הרגנו אותם מצחוק מהיום הראשון. נראה לי שאנחנו היינו היחידות שריסנו את עצמנו".

מה הייתה הסצנה שהכי התקשיתן לצלם מרוב שלא הצלחתן להפסיק לצחוק?
בוטו: "כשאיילה ישבה ואכלה את הבוריטו, טייק אחרי טייק, ופשוט התחייבה לחלוטין לכל מה שהיה בתוכו. היא אפילו לא שאלה מה יש בו. פשוט דחפה אותו לפה".

פאריס: "היא כמעט נחנקה ממנו. מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה היה כל כך מצחיק".

בוטו: "לאלתר בזמן שהיא אוכלת בוריטו. זה היה מטורף".

פישר מודה שלאורך הצילומים היא בעיקר רצתה להרשים את שלוש השחקניות שלצדה. "אני מישהי שצריכה מוטיבציה כדי לנסות להצחיק", היא אומרת. "אני אוהבת את הנשים האלה כל כך ומעריצה אותן ופשוט רציתי שהן יחשבו שאני מצחיקה. הייתי כותבת בדיחות בבית, מגיעה לצילומים ומתפללת שהן יעבדו. רק ניסיתי להצחיק אותן".

"זו הייתה כמו הופעה חיה ומבריקה בכל יום", מוסיפה פאריס. "ג'ון וסקוט ידעו שהם מלהקים ארבע נשים עם ניסיון רב. אני בעיקר זוכרת אותם צוחקים".

אם באמת הייתן יוצאות יחד לסוף שבוע בספא, מי הייתה מתכננת את לוח הזמנים, מי הייתה מפרה את חוקי המלון ומי הייתה נעלמת למיטה בתשע בערב?
בוטו: "אנה הייתה פשוט נעלמת למיטה".

פישר: "אני חייבת לספר משהו. החדר שלי נמצא ליד החדר של אנה במלון. בשש בערב פתחתי את הדלת, ועל הדלת שלה כבר היה שלט 'נא לא להפריע'. היא כבר הלכה לישון".

בוטו: "אני אוהבת לתכנן. אני אוהבת לאסוף את כולם ולדאוג שיהיו מרוצים".

מי הייתה מסבכת את כולן בצרות? על פי כולן זו דווקא לזלי מאן, שמגלמת את הדמות הנורמלית יותר בסרט.
מאן: "אני די מסכימה עם זה. כן, זאת אני".

פישר: "לזלי יוצרת רושם שהיא מאוד אחראית, והיא באמת אחראית מאוד. היא מקצועית ושחקנית מבריקה, אבל היא גם שובבה".

בוטו: "ואי-אפשר לומר ללזלי לא. אם היא תגיד, 'בואו נעלה לגג', היא פשוט תסתכל עליך ותחייך דרך העיניים. מה כבר אפשר לעשות?".

"ספא וויקנד" אומנם מתמקד בחוויות של נשים, אבל הכוכבות לא ממהרות להגדיר אותו כקומדיה נשית. מבחינתן, הצורך להפריד בין הומור של נשים להומור של גברים הוא חלק מאותה תפיסה ישנה שהסרט מבקש לפרק.

מה מייחד קומדיה שמסופרת מנקודת מבט נשית? האם יש דברים שנשים מוצאות אותם מצחיקים ושקומיקאים גברים נוטים לפספס?
בוטו: "בעיניי, קומדיה היא קומדיה".

פישר: "אין לזה ביולוגיה".

בוטו: "זה כמו מוזיקה - מוזיקה היא אוניברסלית. לא משנה איך אתה מגדיר את עצמך: אם היא גורמת לך לרצות לזוז, היא עושה את העבודה שלה. זה גם מה שקומדיה עושה. היא מניעה אותך לשמחה. צחוק הוא תרופה, ואנחנו השחקניות מתפקדות כרשת שמחברת בין אנשים".

פישר מסכימה, אבל מזכירה באותה נשימה שהתנאים שבהם נשים אמורות להצחיק עדיין לא שווים. "ברגע שנפסיק לקבל את הערכים הפטריארכליים שלפיהם נשים חייבות להיות חביבות ושוות-זיון - סליחה - נוכל להביע את עצמנו באופן קומי ולהתחרות בתנאים שווים, כפי שמגיע לנו".