"תסריטאי הוליוודי אמר לי שאני רוצחת תינוקות, שלחברים שלי יש דם על הידיים"

זה קרה לפני כשנתיים. השחקנית סוול אריאל אור הוזמנה למסיבת יום ההולדת של ניקי הילטון, אחותה של פריס, באחוזת הענק שלה בלוס אנג'לס. סוול הייתה בטוחה שהיא כנראה הפרצוף הכי פחות מוכר בחדר - בכל זאת, רשימת המוזמנים מנתה שמות כמו האחיות קרדשיאן, ג'סטין והיילי ביבר, ג'סי ג'יי וניקי מינאז'. אלא שדווקא אז ניגשה אליה מליסה כהן, כלתו של נשיא ארצות הברית דאז, ג'ו ביידן.

"היא באה ושואלת אותי: 'לונה?'", משחזרת סוול, שגם אתם כנראה מכירים בתור לונה מהסדרה המצליחה "מלכת היופי של ירושלים". "מליסה אמרה לי שהיא גרמה לכל המשפחה שלה לראות את הסדרה, כי היא הייתה ממש אובססיבית אליה. היא אמרה לי שבתור יהודייה, היה לה חשוב שהם יבינו דרך הסדרה מה יהודים עברו.

"תביני, אני עומדת באחוזה ענקית עם מיליון סלבס, ופתאום היא ניגשת אליי ומדברת איתי על זה. המשכנו איתה אחרי זה לאפטר-פארטי. הייתי בשוק שמישהו בכלל מזהה אותי שם - ועוד כלתו של ביידן. למרות שמזהים אותי מלא בארצות הברית - כמובן היהודים שצופים בזה כי הסדרה מזכירה להם את הסיפורים של סבא וסבתא שלהם, אבל את יודעת שמקרינים אותה גם בבתי ספר?".

לא ידעתי, למה?
"כדי ללמוד על ההיסטוריה. זה פסיכי ומדהים, ובעיניי זה מעולה. אם תביאי לנערים בני 15 ספר על קום המדינה, הם כנראה לא יקראו. אבל אם תראי להם סדרה סקסית ויפה בנטפליקס על המנדט הבריטי - בום".

בסוף עוד תהיה עלייך שאלה בבגרות בהיסטוריה.
(צוחקת) "חלום!".

ניכור הוליוודי

סוול אריאל אור נולדה לפני 26 שנים בתל אביב. כבר מגיל צעיר נמשכה למשחק ("הייתי עושה הצגות בחצר, מבחינתי זה משהו שהביא המון שמחה לאנשים"), ולאחר השחרור מהצבא קטפה את התפקיד הראשי הראשון שלה, שהפך את שמה המיוחד למוכר כמעט בכל בית בישראל (ובבית הלבן) - לונה ארמוזה ב"מלכת היופי של ירושלים". הסדרה שודרה ב-yes במשך שתי עונות, בהמשך נמכרה לנטפליקס ובימים אלו מתקיימים צילומי העונה השלישית. חוץ מתפקידה כלונה, סוול שיחקה בשנים האחרונות גם ב"איך להיות ברזילאי", "באש ובמים", "כיסופים", "שחר אדום" ו"קווסט".

לפני כשלוש שנים היא נחתה בהוליווד עם חלום אחד גדול: "להביא את האוסקר לישראל", כפי שסיפרה בשיחה עם mako. אבל שבוע אחר כך הגיע 7 באוקטובר, והמציאות התהפכה לגמרי. "לא ידעתי מה לעשות, לא קראו לי למילואים, סגרו את השמיים והכל היה טירוף".

היא החליטה לתרגם את חוסר האונים לעשייה, ולאחר שהבינה שמילואימניקים שטסים לישראל כדי להתגייס בצו 8 נושאים בעצמם בעלויות הטיסה, פתחה קרן שנועדה להשתתף בעלויות. "היו כל כך הרבה צרכים שונים בימים האלה, ועם כל הכאוס זה פשוט משהו שנפל בין הכיסאות. אז פתחנו עבורם קרן. זה היה קצת סיוט בירוקרטי, אבל בסוף הצלחנו לגייס חצי מיליון דולר - שזה מטורף".

במהלך גיוס הכספים היא דיברה מעל כל במה שניתנה לה וחשפה את סיפורה האישי - על החברים שאיבדה בנובה ועל הפוסט-טראומה שמלווה אותה כבר עשר שנים, מאז שניצלה מפיגוע בדיזנגוף. זה קרה בתל אביב, כשסוול בת ה-16 עשתה את דרכה לצופים. היא ישבה באוטובוס וראתה מקרוב את הכאוס המתחולל, כשמחבל חמוש נכנס לפאב והחל לירות. בראיונות עבר סיפרה על ההדחקה, על התקפי החרדה ועל הטיפול שעזר לה לאט לחזור לתפקוד.

לספר את הסיפור האישי מול אנשים יכול להיות קשה ולעורר טריגר.
"ישר אחרי 7 באוקטובר, כשרק התחלתי עם ההרצאות, היה לי יותר קשה כי אז עוד התמודדתי עם האובדן של החברים שלי שנרצחו, והיה לי קשה להבין שהם לא קיימים יותר. זה היה גדול מדי בשביל לתפוס. הרגשתי שאני סוג של חולמת ואולי זה תסמין של פוסט-טראומה, אבל בהרצאות חוויתי לפעמים ניתוקים במוח, כאילו השתתקתי וזה היה נורא מביך. אז למדתי טריק: ברגע שאני קולטת שאני זום-אאוט, אני מתחילה למשוך את הגומייה ביד שלי.

"הבעיה היא שאנחנו לא מספרים מי אנחנו. העם היהודי שרד כל השנים בזכות זה שהוא מספר סיפורים עוד מהתנ"ך. יש לזה כוח אדיר, ואנחנו משלמים מחיר כשאנחנו מזניחים את זה"

"באותה תקופה שאחרי המלחמה, הסוכנות שלי בארצות הברית ממש התנגדה לזה שאני אדבר ואחשוף. גם כשהייתי מעלה סרטונים ברשתות כדי לגייס כסף לעמותה, הם התנגדו לזה מאוד. זה עצבן אותי, כי מבחינתי אמרתי - למי אכפת עכשיו ממשחק? על מה אתם מדברים? מצד שני, אני יכולה גם להבין אותם. הם חשבו כלכלית".

איימו עלייך מפורשות שאם תמשיכי לעסוק ב-7 באוקטובר יפסיקו את ההתקשרות איתך?
"לא, לא. הם אמריקאים, הם לא כאלה ישירים. הם פשוט אומרים: זה לא כלכלי כרגע, זה מוריד את המניה שלך. הם אומרים שהם תומכים בי בכל מה שאעשה, אבל גם שחשוב שאדע את זה, ושהם היו מעדיפים לשמור עליי. הם אנשים טובים, זה לא נגדם - זה פשוט חלק מהביזנס. זה הבאסה. אז סבבה, אני לא אביא את האוסקר עכשיו. נחזור בעוד עשור".

ובהרצאות, נתקלת בתגובות עוינות? אני מניחה שלא דיברת רק בפני תומכי ישראל.
"היה לי אירוע אחד קשה בפאנל על אנטישמיות. מישהו אמר שם שהצבא הישראלי מתנהל כמו 'בשר לתותחים', שפשוט שולחים חיילים לשדה הקרב ולא אכפת מהם יותר. אני יכולה להבין ביקורת, וגם לי יש ביקורת על דברים שקורים במדינה, אבל הדרך שבה זה נאמר וההכללה - זה היה לי מאוד קשה לשמוע.

"באותם ימים הייתי הולכת לכל מקום, לכל אירוע, לא ראיתי בעיניים. לא היה לי אכפת מכלום חוץ מאיך לעזור כמה שיותר. ואז הבנתי משהו - ואני לא רוצה שזה יישמע מתנשא - שיש בורות מאוד גדולה, כי הזנחנו את הסיפורים שלנו. אנחנו לא מספרים מי אנחנו. העם היהודי שרד כל השנים בזכות זה שהוא מספר סיפורים - מהתנ"ך, דרך השואה ומלחמת העצמאות. זה עובר מדור לדור, וזה אחד מאבני היסוד שלנו. יש לזה כוח אדיר, ואנחנו משלמים מחיר כשאנחנו מזניחים את זה.

"אני לא אומרת שצריך להמציא סיפורים או לעצב מציאות. צריך למצוא את האמת ולהנגיש אותה. גם בתנ"ך - אני לא יודעת להגיד אם הכל קרה כמו שהוא כתוב - אבל יש שם רעיונות מאוד יפים, שיעורים לחיים, פילוסופיה ודברים שהעם שלנו עבר שמועברים דרך סיפורים מדור לדור, בקפסולה נגישה לאורך שנים. זה הכוח של הדבר. ואגב, גם בהסברה עצמה יש פער - מביאים פרופסורים ודוקטורים להרצות מול סטודנטים ונוער, אבל לדעתי צריך גם אנשים צעירים שידברו בשפה שלהם וינגישו את הסיפור שלנו".

כישראלית בהוליווד, הרגשת ניכור?
"היה לי אודישן לאולפן מאוד גדול. הגעתי ישר משדה התעופה אחרי שצילמתי בארץ את 'שחר אדום' על הנובה. סיפרתי שאני מישראל ושבדיוק חזרתי מצילומים, ושזה היה מאוד קשה כי איבדתי חברים. אחרי בערך 30 שניות באודישן - כשאפילו לא סיימתי את הסצנה - עצרו אותי ואמרו לי: 'סליחה, אנחנו לא רוצים לבזבז לך את הזמן, את פשוט לא הדמות'. עכשיו, בואי, התפקיד היה של די-ג'יי לטינית לסבית, לא של ברבי. זה משהו שאני יכולה לעשות, והמינימום של הכבוד היה לתת לי לסיים את האודישן. למדתי והשקעתי".

לא נעים.
"והיה עוד מקרה: הייתה איזו ארוחת ערב בבית של מפיק גדול בהוליווד. היה שם תסריטאי חשוב, סטלן מגעיל, שניגש אליי ואמר לי דברים קשים מאוד - 'you are a baby killer', 'לחברים שלך יש דם על הידיים', 'אני לא מדבר עם אנשים כמוך'".

איך הגבת?
"עשיתי צ'ייסר והמשכתי הלאה".

"חייבים לעשות יותר סרטים אומנותיים. רק ככה יש לנו אולי סיכוי להגיע לכל האליטה התרבותית העולמית של הפסטיבלים. אסור שניעלם מהמרחבים האלה לא משנה מה. לא לתת להם לנצח"

"קשה להיות ישראלי ולהצליח בהוליווד בגלל כל המצב", אומרת סוול, ומוסיפה כי למרות זאת יש לה כרגע כמה דברים על הפרק מעבר לים - בעיקר בתחום הכתיבה, שאליו היא נכנסה לאחרונה. "כשאת מאחורי המסך ופחות שמים את הפנים שלך כישראלית - זה יותר משתלם כלכלית. אבל אם את על המסך, זה כבר קצת פחות".

מה צריך לקרות כדי שישראלים יחזרו להיות מבוקשים בהוליווד?
"אנחנו צריכים הרבה הסברה וכישרון. אנחנו פשוט פועלים לא נכון לדעתי וצריכים להרחיב את הנרטיבים שאנחנו מספרים בסרטים ובסדרות שלנו. לפני כמה זמן, כשהייתי בארצות הברית, ניגשה אליי מישהו ברחוב וקראה לי לונה. היא אמרה שכפלסטינית היה לה חשוב לראות את ירושלים הישנה לפני שהיא 'נלקחה מההורים שלה'. אחרי השיחה התברר שהיא נולדה בארצות הברית. היא אמרה ש'מלכת היופי' היא אחת הסדרות הבודדות שבהן הרגישה שהוצגה תמונה מורכבת יותר של התקופה - גם של טרור יהודי, גם של טרור ערבי וגם של השלטון הבריטי. אז אולי ככה מצליחים להנגיש את הסיפור לאלו שמגדירים את עצמם פלסטינים, אני לא יודעת".

בית המריבה

בתקופה האחרונה היא עסוקה בכמה פרויקטים במקביל - חוץ מצילומי "הטנקיסטיות" על גבורת הלוחמות ב-7 באוקטובר ("נשים אמיצות שהוכיחו את עצמן, ואני גאה בטירוף להיות חלק מזה") והעונה השלישית של "מלכת היופי", היא גם מקדמת את הסרט החדש בכיכובה "מכולת".

"מכולת", סרטו של יובל שני בכיכובו של עידו טאקו, עוסק בקשר סודי שנרקם בין שני נערים הגדלים ללא השגחה הורית ומחפשים את זהותם בתוך מציאות מנוכרת. הסרט זכה בפרס האנסמבל בפסטיבל ירושלים והיה מועמד לארבעה פרסי אופיר, כולל פרס השחקן הטוב ביותר לטאקו. הוא צולם לפני ארבע שנים, אבל רק עכשיו מגיע לאקרנים.

סרט מיוחד, מאוד אומנותי.
"נכון. זה משהו שאנחנו חייבים לעשות הרבה יותר בארץ. רק עם סרטים כאלה יש לנו אולי סיכוי להגיע לכל האליטה התרבותית העולמית של הפסטיבלים".

אני לא בטוחה. ישמעו שזה סרט ישראלי ויחרימו אותו מראש.
"אבל לפחות לא ניעלם מהמרחבים האלה. זה חשוב. גם אם יש ביקורת וגם אם זה קשה. תראי למשל את עדן גולן וכל מה שעשו לה באירוויזיון. מסכנה, אבל אסור שניעלם מהמרחבים האלה לא משנה מה. לא לתת להם לנצח".

ולצד כל אלו היא גם נלחמת על הבית - לא כמטאפורה לקיטוב בישראל, אלא ממש על הבית שבו גדלה - מול הים, בחוף מציצים בתל אביב, במקום שבו צולמו בעבר סרטים כמו "מציצים" ו"הצילו את המציל". שלושה דורות של משפחתה חיו שם. הסבא טען כי רכש את השטח כבר בשנות ה-50, אך לפני כמה שנים התקבל צו פינוי מעיריית תל אביב, לפיו השטח רשום בבעלות קק"ל ולמשפחתה אין עליו רישום מסודר בטאבו. לאחר מאבק משפטי ממושך, נקבע כי על המשפחה לפנות את הבית, כשהמועד לכך צפוי בעוד כמה חודשים.

איפה עומד כיום עניין הפינוי?
"עכשיו אנחנו במאבק עם רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) על הפיצויים. לא רוצים לפצות אותנו, וזה מבחינתי מטורף. אנחנו לא מבקשים יותר מדי - רק בית כלשהו, אפילו לא בהכרח באותה שכונה או בתל אביב. אנחנו לא גרידיים. יש לי שני אחים קטנים, אמא שלי גננת ואבא שלי לא מתפקד. מה הם רוצים - לשלוח אותם לרחוב? מה הם חושבים שיקרה?".

המדינה מפנה אתכם בלי פתרון דיור חלופי או סיוע כלכלי - זה חוקי?
"תראי, זה לא שלנו בטאבו. סבא שלי קנה את השטח הזה בשנות ה-50, אז אני יכולה להבין את הטענה שלהם שזה לא נקנה כחוק. יחד עם זאת, אנחנו גרים שם כבר 70 שנה, שילמנו ארנונה וחשבונות כמו כולם, אז לפחות שיעשו חישוב ויפצו אותנו רטרואקטיבית. אין לי טענה נגד הפינוי עצמו, אני יכולה להבין את זה, אבל יש לנו ביקורת על המאבקים שאנחנו צריכים לעבור בשביל סכומים כאלה. על מה כל הסיפור - על שני מיליון שקל? זה הזוי".

היא החליטה להפוך את הסיפור לסרט, מתוך רצון לתעד עוד חלק מפיסת ההיסטוריה האיקונית של הבית שבו גדלה. הסרט כבר צולם ונמצא כעת בפוסט-פרודקשן. מככבים בו נטע גרטי ויואב לוי, והוא בוים על ידי יובל שני, שכאמור ביים גם את "מכולת". "מבחינתי גדלתי לתוך זה שהבית שלי הוא אייקון תרבותי - 'מה, גרת בבית בחוף מציצים?' - זה תמיד היה איזה טייטל של כבוד", אומרת סוול. "אבל לעומת זאת, בתוך הבית המשפחה שלנו התפרקה לאט לאט. שמרתי את זה הרבה זמן בסוד, גם כי זה היה הלך הרוח אצלנו - שאת הכביסה מכבסים בפנים, וגם כי לא רציתי לפגוע בדימוי של הבית המושלם והמשפחה המושלמת. מבחינתי, הפינוי היה הזדמנות להוציא לאור את סיפור ההתפרקות של הבית והמשפחה".

"כלתו היהודייה של ג'ו ביידן באה אליי במסיבה ושאלה אותי: 'לונה?'. היא אמרה לי שהיא גרמה לכל המשפחה שלה לראות את 'מלכת היופי של ירושלים' כי היא הייתה ממש אובססיבית אליה"

חוץ מהמאבקים מול רמ"י, היא גם נאבקת מול הביטוח הלאומי שלא מכיר בה כנפגעת פעולות איבה, לדבריה משום שפתחה את התיק בשלב מאוחר. "יש להם כמו מעין חוק התיישנות אם לא פותחים תיק עד חמש שנים אחרי המקרה - אני לא מופתעת עם כל הסיפורים שאני שומעת על מה שקרה בשנים האחרונות".

חשוב לדבר על זה - אני לא ידעתי שיש חוק התיישנות במקרים כאלה.
"כן. את מביאה להם אישורים על פגישות עם פסיכיאטרים ופסיכולוגים, את מביאה להם אישורים על כדורים ותיעודים של עשור אחורה - את מביאה להם הכל. אני הייתי גם בוועדה וערערתי שוב ושוב, אבל כלום. אז אני מציעה למי שסובל (מפוסט-טראומה) - תפתחו תיק בביטוח לאומי כמה שיותר מהר".

שזה בערך כל ישראלי שני.
"נכון. בשנים האחרונות זה הפך ממשחק של שבע בום למשחק של שלוש בום. תודה לאל, אני עוד בצד המתפקד של הספקטרום ואני לא מרגישה מיוחדת בזה.

"אבל את יודעת משהו? זה כואב. זה כואב נורא כי אני מרגישה שחצי - אם לא יותר - מפועלי בעולם זה לעזור למדינה הזאת בכל דרך אפשרית. אני פועלת כל כך הרבה למענה מרצון ומאהבה כי אלו הערכים שגדלתי עליהם. אני לא עושה את זה כדי לקבל משהו בתמורה, ואז דווקא עיריית תל אביב, רשות מקרקעי ישראל, ביטוח לאומי והמדינה מקשים עליי. זה מבאס. אבל מה שמחזק אותי זה האנשים שיש במדינה שלנו".