התפקיד הגדול הראשון של ג'וי ריגר היה בתור באנה ב"ספר הג'ונגל" ב-2002, אבל הילדים שבאו לראות אותה לא ידעו שהיא בכלל חלמה לגלם את מוגלי. "כתבתי להפקה שאני רוצה להיות מוגלי, והם החזירו לי תשובה ואמרו שאני יכולה להיבחן לתפקיד באנה, והתקבלתי. אבל קינאתי במוגלי", היא מספרת. מעל ל-20 שנה חלפו מאז, ובזמן שעבר הספיקה ריגר להפוך לאחת השחקניות העסוקות יותר במדינה, עם אינספור תפקידים בתיאטרון (כמו במחזה "השחף"), בטלוויזיה ("שעת נעילה", "אבירם כץ") ובקולנוע ("תמונת ניצחון").
נראה שריגר לא נחה לרגע, ואכן, השבוע עולה למסך סרט חדש בכיכובה: "רילוקיישן", קופרודוקציה יוונית-ישראלית, ובה היא מגלמת את מלינה - תיכוניסטית ישראלית שנגררת עם הוריה לקפריסין בעקבות עבודת האב. שם, מלינה פוגשת את חרה (אנג'ליקי פפוליה, "הלובסטר"), קולגה של אביה ואם לילדה בת 8, שמנסה להבין אם יש לה חרטות על הבחירה להיות לאמא. בין השתיים נרקם קשר מיוחד.
איך הגעת להפקה הזאת?
"הייתי עם 'אין בתולות בקריות' בפסטיבל במונטנגרו, זכיתי עליו בפרס, וניגשו אלי הבמאים של הסרט, פטרוס חלמבוס וג'נין טירלינג. היא אמרה לי שיש לה תסריט על אמא שמתחרטת על ההורות ויוצאת למסע רגשי. הם החליטו שהבחורה הצעירה שהיא תפגוש חייבת להיות אני. הדמות שלי, מלינה, לא הייתה צריכה להיות ישראלית במקור".
"רילוקיישן" הצטלם לפני כשלוש שנים בקפריסין. "היה לי כיף בטירוף", מספרת ריגר. "הכרתי אנשים מדהימים, למדתי יוונית באיזשהו אופן. ואנג'ליקי פשוט מדהימה. כשראיתי אותה בפעם הראשונה הייתי חסרת מילים. היא הייתה בדיסטנס, אבל אני ישראלית אז ישר שברתי את הקרח. אמרתי לה 'יאללה, לא לתפוס עלי תחת', התחברנו, עשינו צחוקים. אנחנו עדיין מתכתבות בימי הולדת".
ב"תמונת ניצחון" את אמא, ב"שעת נעילה" את חיילת, ב"רילוקיישן" את תיכוניסטית. ואיפה את נמצאת?
"שאלה טובה, כי אני לא יודעת. הגיל שלי בעייתי לליהוק כי הוא בין לבין, ואני לא מקבלת תפקידים של אמא לפעוטות, אומרים לי 'יש לך בייבי פייס'. וזה לא רק הפרצוף, זאת ההוויה שאני משדרת".
למה זה?
"כי אני עדיין לא אמא. אני רוצה, אבל אני לא במקום הזה ולא באזורים האלה. מאז שאני ילדה קטנה אני חולמת להיות אמא. עוד לפני שחלמתי להיות שחקנית. אנחנו ארבעה אחים, אני הבכורה, אז אני ממש אימהית. זה באמת החלום שלי, כולן סביבי יולדות. חברות שלי מהילדות מהרצליה, וגם חברות תל אביביות שילדו".
איך נראה תפקיד החלומות שלך?
"האמת שכתבתי סרט. שלומי אלקבץ ורונית כחלון מפיקים אותו, רוני קידר כתבה אותו איתי והיא אמורה לביים אותו. ויש שם תפקיד של ילדה בת 14 עם דוד סכיזופרן. זה סוג של סיפור חיי: היה לי דוד, קוראים לו רוי ריגר, והוא התאבד לפני 13 שנים. הוא התמודד עם מאניה דפרסיה וסכיזופרניה. הוא גם היה גיי, ככה שהוא בכלל סלל עבורי איזו דרך במשפחה".
כן, אני אוהבת נשים. אני לא רואה את זה כמקפצה אופורטוניסטית
יש רגעים ב"רילוקיישן" שבהם קשה להתעלם מהסאבטקסט הלסבי בקשר של מלינה עם חרה. אבל הסרט לא הולך לשם עד הסוף: הדמות של מלינה היא סטרייטית. "כל הזמן דיברתי על הסאבטקסט הזה בסמי-צחוק על הסט", מודה ריגר, "אבל השתכנעתי שזה לא צריך ללכת לשם. יש משהו יפה במתח שהוא לא מובן עד הסוף. אולי חרה נמשכת אליה, אולי היא רואה במלינה את מי שהייתה פעם, ונמשכת אליה".
יש דיון בוער סביב השאלה האם זה נכון לתת לשחקנים סטרייטים לגלם דמויות להט"ביות. את כלסבית היית רוצה לגלם יותר תפקידים של לסביות?
"ב'המפקדת', לדוגמה, יש המון דמויות של לסביות, ואלה תפקידים שנורא רציתי להיבחן אליהם. אבל העדיפו שחקניות לא מוכרות בזמן עליית הסדרה. חוץ מזה, אני לא זוכרת עוד תפקידים של לסביות שרציתי ולא קיבלתי. כמובן שהייתי רוצה, כי זה הסיפור שלי ואני רוצה לדבר אותו. מצד שני, אם תסריטאי כותב סרט והוא מרגיש שיש לו בראש שחקנית אחת, מה משנה הנטייה המינית שלה? העבודה שלנו היא לקחת את הכלי ולספר סיפור. אנשים צריכים לחפש את הסיפור שלהם".
"אני לא הולכת לאירועים כי אני פוחדת ממצלמות. מפחיד אותי להיות אני. יש לי חברים שהם בזה, ואני לא נגד, פשוט מנסה להבין איך אני יכולה לעשות את זה. קשה לי לשקר, אין לי שני פנים"
ריגר מדברת על "המפקדת" כעל עוד סדרה, אבל שנינו יודעים שיש שם יותר מזה. ב"המפקדת" מככבת השחקנית כרמל בין – מי שגילמה את צימר, המפקדת הקשוחה והשבוזה, ומי שהייתה זוגתה של ריגר במשך שלוש שנים. ואמנם יש כוכבים שיהפכו את הדרמות של חייהם הפרטיים לחלק מהיצירה שלהם, אבל מסתמן שריגר לא נהנית לשחק עם כתבי הרכילות ששואלים שאלות.
יש לך קולגות שחיים את מדורי הרכילות. את לא בזה. איך את מנהלת את הפרסונה שלך כשחקנית המקצועית מול הדמות מהפפראצי - האקסית של כרמל?
"אני שונאת את האיזורים האלה. אני באמת לא הולכת לאירועים כי אני פוחדת ממצלמות. מפחיד אותי להיות אני. יש לי המון חברים שהם בזה, ואני לא נגד, פשוט מנסה להבין איך אני יכולה לעשות את זה. קשה לי לשקר, אין לי שני פנים. אני וכרמל נפרדנו ואני אוהבת אותה מאוד, ונראה לי שנשאר חברות לתמיד, אנחנו מאוד בטוב. אנחנו פשוט במקומות שונים בחיים, וכל אחת רוצה דברים אחרים".
את מהדור הראשון של השחקניות שלא היו כל כך צריכות לצאת מהארון.
"יצאתי מהארון בצורה הכי ספונטנית בעולם. התראיינתי למדור ענייני פנים ב'הארץ', ולמטה היה כתוב 'ג'וי ריגר חיה עם בת זוגה ועם שתי החתולות'. וזהו. לא היה לי מה להגיד על זה, מה אני יכולה להגיד? כן, אני אוהבת נשים, זה לא אישו, זה לא מנהל אותי. אני לא רואה את זה כמקפצה אופורטוניסטית".
ובמקביל, המדינה משתגעת. הפגנות, מחוקקים שקוראים לאסור על מצעדי גאווה בירושלים וחיים בשלום עם אפליית להט"בים ומיעוטים אחרים, ומהלך משפטי אחד שיכול להקשות עלייך לחיות במדינה הזאת כמי שאת. איפה זה פוגש אותך?
"עצוב לי נורא. הפילוג בתוך הארץ מאוד קשה לי. היום הלכתי בפעם הראשונה להפגנה, כי בדרך כלל במוצ"שים אני עובדת. יש קטע באינטרנט - אתה מסמן מה אתה ואיך המהלכים המשפטיים משפיעים על מי שאתה: להט"ב, חילוני או עצמאי, אבל גם על דתיים, רפורמים, בעלי מוגבלויות. וזה ממש משפיע עליי, לצערי! לא בחרתי להיות אישה, נולדתי למשפחה חילונית, ואני מרגישה שגם הגאווה שלי היא לא בחירה. ונורא עצוב לי שאני לא יכולה לחיות במדינה כמו כולם".