מה לראות בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2026?

עצמאות
ישראל, צרפת | 109 דקות

אסי כהן יכול לבהות במצלמה בפנים חתומות, ועדיין להצחיק בקול רם אולם קולנוע שלם. זו כנראה הסיבה ש-15 שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שבה שיחק בסרט, ועוד יותר מזה מאז שאותו סרט גם היה דרמה. אז איך מצילים אותו ממשבצת האתנחתא הקומית? מחבקים את ההומור, דואגים שלא יהיה אתנחתא - ובעיקר מפקידים את הבימוי והתסריט בידיים של משה רוזנטל. לפני ארבע שנים הוא הציג בירושלים את סרטו הראשון, "קריוקי", פסגת יצירה ישראלית של העשור ובכלל; עכשיו, עם "עצמאות", הוא כבר קיבל את המשבצת של סרט הפתיחה. רבים-רבים אייקוני הקולנוע המקומיים והוותיקים שיכולים רק לקנא בכישרון של בן ה-40, שבמחי שני סרטים התמקם בליגה אחרת לגמרי. נכון לעכשיו, המתחרה הכי גדול של משה רוזנטל הוא הסרט הבא שרוזנטל יביים.

ב"עצמאות" רוזנטל מרחיב את היקום הקולנועי-חולוני שלו, הפעם עם שחזור תקופתי כפול. ב-1987 מובאת עלילה שמזכירה את "ילדחרא", רק עם ילד לא חרא בכלל (יאיר מזור) שמגלה סוד מטלטל על אבא; עשור לאחר מכן, אותו בועז (הפעם בגילומו של עידו טאקו), מאגד את שדי העבר האלה לטובת עלילת התבגרות מרהיבה בחוכמתה. אבל השחזור התקופתי של "עצמאות" הוא לא רק עניין של פלייליסט (מושלם), פרטים קטנים (גם) או תלבושות (כנ"ל): הוא לוכד את רוח התקופה במדויק, ואז יודע איך לתעל אותה לטובת העלילה. השילוב הנשגב בין צורה לתוכן כבר הפך לסימן ההיכר של רוזנטל, שיודע לתת מקום לפעולות המשפחתיות האגביות ביותר, אוהב את הדמויות שלו בלי לעשות להן הנחות, ולמרות העולב מעורר ההזדהות שלהן מוצא איך להפוך כל אחת מהן למלכה.

עד ש"עצמאות" יופץ באופן מסודר, וניתן יהיה להכריע מי זמרת האייטיז שתקבל ממנו את רגע הקייט בוש שלה - תחרות צמודה בין טובה גרטנר לאילנה אביטל - מתחשק להמשיך להחמיא לו בלי הפסקה. לצד הופעות משחק מצוינות של אלה שכבר צוינו מעלה, וכן של מור דימרי ונטע אורבך הצעירות בתפקיד האחיות, עיקר ההשתאות שמור לשחקנית התיאטרון קרן צור שמקבלת מתנה זהה לזו ש"קריוקי" העניק לריטה שוקרון; המצלמה לא מפסיקה לזוז לרגע, מעצימה את היכולת של רוזנטל לברוא סצינות סינגולריות, מובחנות האחת מהשנייה ובלתי נשכחות; וגם הפעם התסריט נגיש, חכם ולא פלצני, כזה שנותן לצופה לסמוך עליו אפילו כשהוא בונה את הסיפור בניגוד לסדר הפעולות המסורתי. "עצמאות" מהווה עליית כיתה קולנועית עבור רוזנטל, כאילו עוד היה לאן לעלות, ובלי להיות ניסיוני בשום צורה הוא מצעיד קדימה את הקולנוע הישראלי כולו. (רועי אבן)

נמר של נייר
ארה"ב | 115 דקות

סרטו החדש של הבמאי האמריקאי הנהדר ג'יימס גריי ("הלילה הוא שלנו", "העיר האבודה Z"), שמוערך בצרפת יותר מאשר במולדותיו. גריי נמצא באזור הנוחות שלו כשהוא מציג שני אחים יהודים - בגילומם של מיילס טלר ואדם דרייבר, בהופעת חייו שמזכירה את דה נירו בצעירותו - המסתבכים מעל הראש שלהם עם המאפיה הרוסית. סרט אינטנסיבי, מותח ויהודי במיוחד שלופת את הצופה ולא מרפה. (אלעד שלו)

נגה
ארה"ב, אוסטריה, ישראל, גרמניה | 95 דקות

נגה ארז היא ככל הנראה הזמרת המצליחה ביותר שיצאה מישראל בשנים האחרונות, ולכן מעניין במיוחד לעקוב אחר מסלול הנסיקה שלה והקשיים שנערמים עליה - כמי שנקרעת בין חרם BDS בעולם אחרי 7 באוקטובר לביקורת מבית בשל דעותיה. האחים האמריקאים ג'ונו ובנג'י ברגמן מלווים מקרוב את ארז ואת בן זוגה ושותפה המוזיקלי אורי רוסו, בסרט דוקומנטרי קצבי, מרתק, חשוף וערוך היטב שיגרום לכם להתאהב בה ובמוזיקה שלה אם זה לא קרה עד היום. (אלעד שלו)

בארצו של ארטו
צרפת, ארמניה | 104 דקות

השם "בארצו של ארטו" עלול להטעות. במבט ראשון פלוס כמה סצנות, אפשר לחשוב שמדובר בסרט על מסעה של אישה בדרך למצוא את תעודת הלידה של בעלה הארמני. חצי שעה לתוכו, והתמונה הופכת לבהירה יותר - אבל לאו דווקא מספקת.

השחקנית הצרפתייה קמיל קוטן מגלמת בסרטה של תמרה סטפניאן הארמנית את סלין, שיוצאת למסע בנבכי הבירוקרטיה הארמנית כדי לשים את ידיה על תעודת הלידה של בעלה המנוח. רגע לפני שהחיפושים מעלים חרס, היא מגלה כי הוא השתמש בשם בדוי והסתיר ממנה סודות אפלים מעברו הצבאי. "בארצו של ארטו" מתחיל כסרט מסע וחיפושים, אבל זו תחפושת לתמה רחבה יותר של חיפוש אחר זהות והכרה בטראומה הארמנית - תולדה של מלחמה מתמשכת עם אזרבייג'ן. זה סרט איטי שמנסה לגעת בעצבים חשופים ולעורר הזדהות, אך דווקא הניסיונות האלה פוגעים בו באופן הכי קשה. הפואנטה שלו ממצה את עצמה כבר במחצית, ולאחר מכן זו בעיקר התבוננות משמימה באישה עצובה וזיכרונותיה. מיועד לחובבי דרמות עם גוון פוליטי, אבל ממש לא חובה. (לירן יושעי)

מפלתו של הרקולס
דנמרק | 104 דקות

סרט הביכורים של כריסטיאן בונקה אולי מתרחש בדנמרק, אבל נדמה שיעורר הזדהות מיוחדת בישראל. דאר סאלים ("משחקי הכס") מגלם את יוסף, לוחם שמגיע לכפר איזון לסובלים מפוסט-טראומה לאחר שחנק את בנו הקטן. מלבד סאלים הנהדר רוב השחקנים בסרט לא מקצוענים, חלקם מגלמים את עצמם, ולכן הוא גם מרגיש אותנטי במיוחד ולא מתייפייף - ומציג את החיים בצל הפוסט-טראומה שתמיד נמצאת ברקע, ואת האפשרות לשיקום. (אלעד שלו)

לאן لوين
ישראל, גרמניה | 95 דקות

עידו טאקו נמצא בכל מקום בזמן האחרון, ובצדק. בנוסף לסרט הפתיחה "עצמאות" ולסרט "מכולת" שמציג בקולנוע, תוכלו למצוא אותו גם בסרט הביכורים של אסף מכנס שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין. הסרט, המתרחש ברובו במונית, עוקב אחר קשר שמתפתח בין נהג מונית פלסטיני שחי בברלין מזה 30 שנה (איהאב אליאס סלאמה, "ויהי בוקר") לצעיר ישראלי גאה בשם אמיר (טאקו) שעבר לעיר ומתלווה אליו בנסיעות שונות. הסצנות בין סלאמה הנהדר לטאקו הכובש כהרגלו הן הלב של הסרט הרגיש, אנושי והלא פוליטי במפתיע הזה. כשהסרט זולג לעלילות משנה הוא מאבד מכוחו. (אלעד שלו)

העירה שלהם
ארה"ב | 80 דקות

בשנה שעברה הוקרן בירושלים הסרט "אבודים בבולטימור", אחת הקומדיות הרומנטיות המתוקות של השנים האחרונות שבאופן פושע למדי לא הופצה באופן מסחרי בישראל. "העיירה שלהם", גם הוא מבית היוצר של האחים דופלאס ומעין "אבודים בבולטימור" לדור ה-Z, היה יכול להיות הגאולה שתמצא את דרכה לקולנוע הקרוב לביתכם - אבל זה לא המצב.

מאט ואבי, בגילומם של צ'וזן ג'ייקובס ואורה דופלאס, הם שני תיכוניסטים משני קצוות הספסל החברתי. כשמאט מגויס להחליף את החבר של אבי בתפקיד הראשי לצדה במחזה, השניים מוצאים נחמה זה אצל זו - ולא בקטע רומנטי. "העיירה שלהם" מתבסס כמעט כולו על דיאלוגים ארוכים אל תוך הלילה בין שני המתבגרים, ברמת הטיפול הפסיכולוגי שמעולם לא היה להם. הוא מספר לה על הדיכאון המתמשך, והיא על הרצון להפסיק לענות על הציפיות של כולם. הטקסטים טובים, השחקנים באמת מצוינים, אבל "העיירה שלהם" מרגיש יותר כמו מים עומדים מאשר דרמה שהולכת לכיוון מוגדר כלשהו. יש בו ניחוח קלישאתי על המקובלת שמתחברת לזה שפחות, אבל אם הוא היה משודר ברשת הולמרק, זה לא היה מרגיש מוזר לאף אחד. (לירן יושעי)

ג'ים קווין
צרפת, בלגיה | 80 דקות

סרט אנימציה צרפתי, פרוע ומצחיק במיוחד, שמתרחש בעולם שבו קורה הגרוע מכל - וירוס מסתורי הפך את כל הגייז לסטרייטים חובבי כדורגל עם כרס בירה. טווינק בתול בשם לוסיאן חובר לג'ים, מלך מכוני הכושר הנערץ עליו, כדי להשיב את הסדר על כנו. כשלוסיאן מגיע לראשונה בחייו למועדון גייז נשמעת מנגינת Everybody Needs a Man, ההמנון הגאה של עופר ניסים ומאיה סימנטוב, ודרכה הוא חווה את הלילה הגאה. סרט שהוא מנת אנרגיה הכרחית של פאן טהור בליינאפ הפסטיבל. (אלעד שלו)