למישל וויליאמס יש ארבע מועמדויות לאוסקר. תנו למחשבה הזו לשקוע ולחלחל אל האזורים במוח שאחראים על קטלוּג כוכבי עבר; ג'ן לינדלי מ"דוסון קריק" היתה מועמדת לארבעה פרסי אוסקר על תפקידיה ב"הר ברוקבק", "בלו ולנטיין", "השבוע שלי עם מרילין" ו"מנצ'סטר ליד הים". אה, וזה לקח לה בקושי 11 שנים. במקביל, היא דואגת לעשות גם דברים בשביל הפרנסה, ופעם בשנתיים-שלוש היא מבליחה בשובר קופות – ב-2013 הופיעה ב"ארץ אוז" של דיסני, ובקיץ הקרוב היא צפויה לסמן וי על מה שכל שחקנית הוליוודית מחויבת לעשות, ותשתתף בסרט גיבורי העל "ונום".
אנד יט, למרות כל הקרדיטים האיכותיים ועל אף הפוטנציאל הקופתי, מישל וויליאמס לא באמת קורית. מאז "הר ברוקבק", שעזר לה לקבור את תדמית כוכבת הנוער ונתן לה את הסיפתח כשחקנית קולנוע מוערכת, וויליאמס סובלת מתסמונת ההבטחה. גם היום היא מסומנת כשחקנית איכותית שעדיין לא לגמרי זכתה לפריצה המיוחלת. מעצבי אופנה אוהבים להלביש אותה, אבל הקהל הרחב לא לגמרי בטוח מי היא; במאי אינדי שמחים לעבוד אותה, אבל מפיקים גדולים לא חושבים עליה כעל שם שיכול להחזיק לבדו סרט.
מצב הביניים האינסופי הזה שוויליאמס נקלעה אליו איננו מקרי, כמובן. שחקניות מקבילות לה בגיל או ברקורד הצליחו לשבור את הסטריאוטיפ – נטלי פורטמן, למשל, מסוגלת להופיע גם ב"ג'קי" שהביא כשישה אנשים לאולמות הקולנוע, וגם ב"העולם שאחרי: הכחדה", מותחן מדע בדיוני שנסמך כמעט כולו על איכויותיה ככוכבת והיכולת שלה למשוך צופים. על אף המנעד הרחב שלה כשחקנית, וויליאמס עדיין לא שם, ואתם יודעים יפה מאוד את מי צריך להאשים בכך: הית' לדג'ר.
וויליאמס ולדג'ר נפגשו והתאהבו ב-2004, בצילומי "הר ברוקבק", ושנה לאחר מכן נולדה להם בת בשם מטילדה. בקיץ 2007 הם נפרדו, וכחצי שנה לאחר מכן לדג'ר מת אחרי שנטל בטעות מנת יתר של גלולות נוגדות דיכאון. מותו של לדג'ר זעזע את הוליווד, בעיקר בגלל העובדה שזמן קצר לפני כן הוא גילם את הג'וקר בסרט "האביר האפל" – תפקיד עליו זכה גם באוסקר לאחר מותו. הערבוב בין הכישרון האבוד והנעורים המבוזבזים (לדג'ר היה בן 27 כשהלך לעולמו) קיעקע את זכרו כילד-פיה טראגי, פנומן פיטר פני שמספיק להזכיר את שמו בשביל לצבוט בליבם של חובבי קולנוע מסביב לעולם.
אשתו של
התפיסה הזו הרעילה את המוניטין של וויליאמס. היא הפכה בלית ברירה לאלמנה מספר אחת של תעשיית הקולנוע; לאישה שלא משנה מה תעשה - היא תמיד תהיה אפופה באווירת שכול והבטחות שלא יתממשו. רונה רמון של הוליווד. מאז, נראה שבחירות התפקידים שלה נגועות גם הן בווייב האלמני הזה, וכמה מהתפקידים הכי גדולים הם כבת הזוג המדוכאת של גבר מבריק-אך-מסוכסך. רוצים דוגמאות? יאללה: ב"בלו ולנטיין" היא בת הזוג המבואסת תמידית של ריאן גוסלינג, ב"שאטר איילנד" היא רעייתו הנוכחת-נפקדת של לאונרדו דיקפריו, ב"מנצ'סטר ליד הים" היא בת הזוג הזועפת של קייסי אפלק וב"סינקדוכה, ניו יורק" היא בת הזוג (שהופכת לאקסית) הטראגית של פיליפ סימור הופמן.
רק בשנה האחרונה היא הופיעה כאישה שמוגדרת על ידי יחסיה עם גברים יוצאי דופן בשני סרטים שונים. היא שיחקה את בת הזוג פעורת העיניים של יו ג'קמן ב"אמן הגדול מכולם" ואת אמו של הילד החטוף ג'ון גטי ב"כל הכסף בעולם". ואפילו בתפקידיה הקלילים יותר, וויליאמס נותרת מוקפת בגברים כריזמטיים ששואבים את מרב תשומת הלב. ב"ארץ אוז" היא הסיידקיק שהופכת למושא אהבתו של ג'יימס פרנקו, וב"ונום" היא צפויה לגלם כינור שני לדמות גיבור העל שישחק טום הארדי. מבין כל תפקידיה הזכורים, אפשר לציין אולי את "השבוע שלי עם מרילין" כיוצא דופן. וויליאמס שיחקה שם את מרילין מונרו, במעין הצצה לאחורי הקלעים של הסרט "הנסיך ונערת השעשועים". אבל נחשו מה? לסרט היה בכלל גיבור, בגילומו של אדי רדמיין, והעלילה נמסרה כולה מנקודת מבטו.
וזה מעגלי, כמובן. ככל שוויליאמס משתקעת בתפקידי האישה העצובה שמביטה בהערצה בבן זוגה, כך נעשה קשה יותר ללהק אותה לכל תפקיד אחר. ככל שקשה יותר ללהק אותה לתפקידים אחרים, כך היא משתקעת יותר בתפקידים מהסוג הזה. נעשה לה נוח. אני משוכנע שוויליאמס היא אישה שכיף לבלות איתה ביום-יום, ולו רק כי נשמע מתיש מאוד להיות עצוב מאז 2008 ועד היום (אלוהים יודע שניסיתי), אבל כל בחירה מקצועית שלה הסלילה אותה ועוד אל תואר התמי ארד של הביזנס. אפילו תספורת הפיקסי שהיתה לה במשך כמה שנים אותתה למפיקים ולמלהקים: "אני איכותית וצופנת סוד, אני מיה פארו בת זמננו, אני מאניק-דרים-פיקסי גירל כמו שהייתי כשהית' מת, אני כנראה יודעת לנגן על גיטרה".
עשתה את הנורא מכל
אפשר להבין אותה אם הטייפ-קאסטינג המתאבל מאפשר לה להתפרנס בכבוד, למה לה בכלל לנסות לפזול הצידה לתפקידים מסוג אחר? האקסיומה גורסת שמבאס להיות אישה שעברה את גיל 30 בהוליווד. התפקידים הטובים הולכים ומידלדלים, בזמן שהכוכבות עצמן מתעקשות לעשות את הדבר האחד שהתעשיה לא מוכנה למחול עליו – ומתבגרות. זוועה ממש. וויליאמס עצמה בת 37, מה שאומר שתיכף יתחילו ללהק אותה כאמא לבני נוער או דודה אקסצנטרית עם מגבעת וחתול. לוויליאמס יש ילדה לפרנס, ונראה שפרויקטים מסחריים באים לה ברע. היא חרקה שיניים לאורך כל "ארץ אוז", ונראה שהיתה מעדיפה לדחוף את הראש למקפיא מאשר להשתתף ב"ונום" אבל הבינה את היתרון הכלכלי. היא אפילו לא יכולה לעשות את המהלך על שם לורן גרהם או כוכבי "וויל וגרייס" ולחזור לעונת האיחוד של "דוסון קריק" כיוון שדמותה מתה בסוף הסדרה.
מצחיק לחשוב שוויליאמס מחזיקה בו זמנית בשני תארים כל כך מנוגדים. מצד אחד, אי אפשר לטעון שהיא שחקנית גרועה, כי היא מצוינת. מצד שני, היא לא הוכיחה בשום שלב שהיא שחקנית מגוונת. כן, היא מגלמת דמויות שונות, אבל את רובן – ובטח את הזכורות והמוערכות שבהן – ניתן לצמצם לאותו התיאור. בהמשך 2018 היא תנסה להוכיח לקהל הרחב שהיא יכולה לשאת בחן תפקיד קומי, ותשתתף בקומדיה החדשה של איימי שומר, I Feel Pretty. יהיה מסקרן לבחון את הכישורים הקומיים שלה, ובעיקר יהיה משמח לדעת שאפשר לצפות בפרויקט בהשתתפותה בלי חבילת טישו מלאה. וכן, הטריילר לסרט של שומר לא נראה מבטיח במיוחד, אבל תשאלו את מישל וויליאמס והיא תגיד לכם בעצמה – הבטחות לא תמיד מתגשמות.