"פעם היו רואים 'גאליס', היום רואים סרטונים של עידן שלווה"

את המרואיין הבא אין צורך להציג - או שכן, תלוי בני כמה אתם, כי בני דור ה-Z כבר מזמן הכתירו אותו לאחד הטיקטוקרים המובילים בישראל: עידן שלו, הידוע בכינויו "שלווה", מתהדר ביותר מ-653 אלף עוקבים בטיקטוק, כ-98 אלף נוספים באינסטגרם ומאות אלפי צפיות לכל סרטון שהוא מעלה - בין אם זה עם בן הזוג בועז או עם אחותו לירז, בוולוגים על חיי היומיום או אפילו בניסיון המפרך להשיג כרטיסים להופעה של אריאנה גרנדה.

"נשבר לי הלב!", הוא אומר בריאיון ל-mako, אחרי יום שלם שאותו העביר מול המחשב כדי לרכוש כרטיסים להופעה של הדיווה האהובה עליו - וכשל. "אבל אני בסדר, אני רוצה להאמין שאני אצליח איכשהו להשיג כרטיס לאריאנה, אני באמת אוהב אותה ממש".

חשבתי שטיקטוקר במעמדך יכול פשוט לסגור את זה בשת"פ כלשהו.
"כשזה להופעה של פאר טסי או נועה קירל - אבל כשזו אריאנה גרנדה?".

הסרטון ששינה הכל

אז עד שיגשים את החלום הזה, הוא בינתיים חי את חלומו של הילד מפרדס חנה-כרכור, שממש רצה להיות שחקן: את דריסת הרגל שלו בעולם המשחק עשה כשהיה בן 6, אז השתתף בהפקות של "יובל המבולבל" ורינת גבאי, אחר כך גם בפסטיבל שירי הילדים ובהפקות תיאטרון כמו "קברט". "כנראה שהייתי ילד מאוד מוכשר, כי פשוט התקבלתי לכל דבר שהלכתי", הוא מספר, "הכל קרה מאוד מהר".

עד כמה זו הייתה בחירה שלך כילד ולא של ההורים שדחפו אותך לתחום?
"אמא שלי היא לא מהאמהות שדוחפות. היא אומנם מאוד תומכת, אבל היא מעולם לא דחפה אותי לעשות משהו, כך שהכל היה שלי. עבדתי מאוד קשה והשקעתי - בין אם באודישנים שנסעתי אליהם ברכבת כשהייתי בן 12, או בין אם כדי להגיע ללימודים ב'תלמה ילין'. הייתי מתעורר בחמש וחצי בבוקר, עולה על שני אוטובוסים, לוקח רכבת ואחרי הליכה מגיע לבית הספר. זה בא ממני".

אחרי התיכון הגיעה שנה במכינה, ואז שירות בצה"ל כאחראי משתמטים בלשכת הגיוס בחיפה, בתפקיד שהוא מגדיר כ"הכי רחוק מהאהבה שלי. הייתי פותח תיקים משפטיים, ונכנסתי קצת לדיכאון. במשך שנה וחצי לא ראיתי אור שמש בכלל. היה לי תפקיד מרכזי בבסיס, אז הייתי יושב במשרד מהבוקר עד הערב, כל יום.

"יום אחד הייתה לי איזו הארה, כנראה מישהו מלמעלה בא ואמר 'נציל את המתוק הזה מפה'. בעצם קיבלתי הזדמנות להיבחן לשתי סדרות - 'לבד בבית' ו'שלי הכובשת', והתקבלתי לשתיהן. אפילו לא הייתי במעמד של אומן פעיל אז".

"קצת מפחיד להיות הומו ב-2025. השנה ספציפית מעולם לא הרגשתי את זה יותר. אני לא אלך ואתנשק עם בן הזוג שלי בכל מרחב ציבורי, לא אחזיק את היד שלו בכל מקום"

וממש במקביל, כשהוא מנסה להבין איך לקבל אישור מצה"ל כדי לצאת לצילומים ("המפקדת אמרה לי 'אין לך סיכוי'"), חבר מהבסיס פרסם סרטון רנדומלי עם שלווה בטיקטוק - והוא התפוצץ מעבר לכל דמיון. כשברחוב התחילו לזהות אותו, הוא הבין שזו ההזדמנות שלו לפרוץ קדימה. "הבנתי שאני יכול לבחור בתפקיד הראשי, שאני אשכרה יכול להעלות את עצמי לפלטפורמה שבה מאות אנשים נחשפים אליי, זה מטורף. בשלב הזה הכל התחיל להיות מאוד מהיר - עברתי תפקיד בצבא, עבדתי קשה בטיקטוק והתחלתי ליצור סרטונים קלילים וכיפיים".

מתי התחלת לצבור תאוצה?
"זה היה פיק. אני זוכר שפרסמתי סרטון, אחד הראשונים שלי, עם פילטר של תינוק. היה טרנד לעשות דמויות של ילדים ולהמחיז סיטואציות שקרו לנו בילדות, אז אני כשחקן שיודע להיכנס לדמות, לדבר למצלמה, לתפוס את הרגע ואת התזמון הקומי, הבנתי שזה יכול לשרת אותי בטיקטוק. ניצלתי את היכולת הזאת וצילמתי סרטון - והוא הגיע למיליון צפיות בפחות מ-24 שעות".

והעוקבים?
"עלו לי 80 אלף רק ממנו, ומשם מינפתי ומינפתי. באותו שלב בחיים הייתי במקום נמוך, אז עד שכבר קיבלתי הזדמנות להצליח ולעשות את מה שאני אוהב - לא ראיתי בעיניים. זה משהו שקיבלתי מאמא שלי, עם כל המורכבות של לאמץ ילדים ולהוסיף עוד למשפחה, זה החלום שלה והיא תעשה הכל, לא משנה מה יגידו לה. הייתה לי הזדמנות להגשים את עצמי ולהשאיר חותם".

עוד נגיע למורכבות שבלהיות יוצר תוכן, אבל חייבים לדבר גם על המשפחה שלו - אותה הוא מרבה להראות בסרטונים שהוא יוצר. הוריו נפרדו כשהיה בן שלוש, אמו בחרה לחיות עם אישה. יש לו עשרה אחים - אחות מאומצת, תאומי אומנה שהגיעו לחצי שנה אבל נשארו כבר עשור ("התאהבנו בהם, לא יכולנו לתת להם ללכת") ואחות באומנה שעליה הוא מנוע מלהרחיב.

למה אתה משלב אותם כל כך הרבה בתוכן שלך?
"כשהשתחררתי מהצבא הבנתי שאם עד עכשיו הייתי יוצר תוכן בבסיס, אז פתאום הייתי צריך ליצור תוכן בחיי האזרחות. עכשיו, בחיי האזרחות - המשפחה זה החיים, זה מה שתופס לך את כל הזמן וממלא אותך, ואנחנו - טפו טפו טפו - הרבה, כך שזה באמת היה כל חיי והתחלתי לייצר איתם תוכן. אני חושב שקיבלתי מתנה, לתעד את החיים שלי עם עוד המון אנשים, בצורה שבה אני מראה איך אני מתבגר ועובר לשלב הבא בחיים".

ואיך המשפחה מקבלת את זה? יש כאלו שלא רוצים להיחשף?
"מי שלא אוהב אז אני מלכתחילה לא ניגש אליו. כולם מכבדים את העובדה שזו העבודה שלי שמפרנסת אותי. הפרסום פה הוא לא פרופורציונלי, כן? לפעמים אני בעצמי לא מבין את זה, הפרופורציות אחרות ברמה שזיהו את אח שלי מהאוזן שלו - כי היא נכנסה לי לפריים באחד הסרטונים. אני אומר לך, פעם היינו חוזרים הביתה ומדליקים את הטלוויזיה לראות 'גאליס', היום לפחות עשרות אלפי ילדים, אם לא מאות אלפי בני נוער, חוזרים הביתה ופותחים לראות אם עידן שלווה העלה סרטון. הפרופורציות הזויות".

הומופוביה ב-2025

לפני כשנתיים הוא החליט לצאת מהארון, והוא עשה את זה בדרך שהייתה הכי טבעית לו - בסרטון טיקטוק, עוד לפני שסיפר למשפחה. "התקשיתי למצוא מילים בכל הדבר הזה, עניין היציאה מהארון מרגיש לי מאוד לא אני".

"אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם".
"כן, זה לא... לא התחבר לי. הרגשתי שאני פשוט חי את החיים שלי, זה הכל, ואף אחד זה לא אמור לעניין אותו מי או מה ומו. לפני שהעליתי את הסרטון הזה, הטיקטוק שלי הוצף בתגובות של 'אתה הומו?,' 'אתה הומו'. זה כל כך סקרן את כולם. מנגד, היו הרבה שהרימו לי וקיבלו אותי כמו שאני, והאהבה הזאת עזרה לי לפתח המון ביטחון עצמי. הייתי מגלם דמויות מוקצנות ולעוקבים לא הייתה בעיה עם זה, כולם נתנו לי את החופש ליצור ולהיות אני, ולכן הרגשתי טבעי לצאת מהארון ברשת, בפעם אחת, בגדול. לא חשבתי על ההשלכות".

והיו השלכות?
"תראי, לא סיפרתי להמון אנשים שקרובים אליי. פרסמתי את הסרטון והוא הגיע לכמעט מיליון צפיות באותו יום. אני זוכר שברגע שהעליתי את הפוסט התקשרתי לאבא שלי, הוא היחיד שעניין אותי לדעת איך הוא יקבל את זה. אמרתי לו, 'אבא, העליתי משהו ואני רוצה שתסתכל'. ואז אנחנו מדברים והוא אומר לי 'עידן, אני גאה בך ואיזו שנה הייתה לך, וכל הכבוד לך, אני אוהב אותך'. ואני כזה 'פאק, וואו, זה היה ממש קל', כאילו, לא חשבתי שזה יהיה ככה.

"עכשיו, בימים ההם בדיוק חגגתי יום הולדת ויצאתי להתנדבות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, בלונה פארק קטן בנמל תל אביב. פתאום, כשאני על רכבת הרים בכלל, אבא מתקשר ושואל אותי, 'זה נכון? אתה יצאת מהארון? אחותך באה ואמרה לי שאתה הומו'. ואני כזה, 'אבא, דיברנו לפני שנייה...', והוא אמר שלא קרא את הפוסט עד הסוף. שם התחיל שיח של 'למה לא באת לפני?', אבל הסברתי לו שאם לא הייתי עושה את זה במומנט הזה, כנראה לא הייתי עושה את זה בכלל".

ואיך אמא שלך הגיבה?
"אמא שלי חיה עם אישה, אז איתה היה משהו אחר בדינמיקה. באיזשהו מקום היא הרבה פעמים הגדירה אותי והייתה אומרת לי, 'אני יודעת שאתה כזה'. היא רצתה לתת לי את התחושה שזה הכי טבעי והכי בסדר, ואין לי מה להתבייש, אבל זה עשה את הפעולה ההפוכה. בכל פעם שמישהו הגדיר אותי - חזרתי לארון. רציתי את הפריווילגיה לבוא ולהגיד מי אני ומה אני בעצמי.

"אז לשאלתך, התגובה שלה הייתה פשוט רגילה. אמא שלי מאוד מנרמלת את כל מה שחריג בעולם הזה, היא מאמינה שהחיים הם פשוט חיים, ולא צריך לעשות דרמה מכל דבר. בסופו של דבר הכל היה מאוד טבעי וכולם קיבלו את זה יפה. אני בעיקר מאוד שמח שעשיתי את זה בדרך שבה בחרתי, ואני לא מתחרט. בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי".

"הייתי במקום נמוך בחיים, אז עד שכבר קיבלתי הזדמנות להצליח ולעשות את מה שאני אוהב - לא ראיתי בעיניים. הייתה לי הזדמנות להגשים את עצמי ולהשאיר חותם"

אם לפני שיצאת מהארון קיבלת תגובות הומופוביות - אני מניחה שהן התגברו ביציאה?
"האמת שהופתעתי מכמות האהבה שקיבלתי, זה מטורף. בקושי היו תגובות הומופוביות והייתי בהלם. אבל אם תשאלי אותי מתי אני הכי מפחד מהתגובות - זה היום, התקופה הנוכחית. אני חושב שהתהליך שאנחנו עוברים כמדינה בכל התחום הזה של הקהילה, כאילו משהו קרה וקיבל תפנית השנה".

מאיזו בחינה?
"עד לפני כמה זמן הייתי מקבל תגובה פה תגובה שם. מאז תחילת המלחמה, אני לא יודע מה לעזאזל קרה, אבל אני מקבל מלא תגובות הומופוביות בין אם זה ברשת ובין אם ברחוב, אנשים צועקים וזורקים הערות. לפעמים זה קצת מפחיד להיות הומו ב-2025. זה הזיה לומר את זה, אבל השנה ספציפית מעולם לא הרגשתי את זה יותר. לכן אני לא אלך ואתנשק עם בן הזוג שלי בכל מרחב ציבורי, לא אחזיק את היד שלו בכל מקום".

מקרה קשה שאתה זוכר במיוחד?
"לפני כמה שבועות הלכתי לקולנוע. עמדתי בקופות והיו שם כמה נערים, אז שמעתי אותם אומרים כזה, 'הנה ההומו הזה'. אחד מהם אמר שהוא דווקא אוהב אותי, אז חבר שלו אמר לו 'יאללה, אז תגיד לו את זה, רק שלא...' הוא אמר משהו סוטה, 'שאני לא אאנוס אותו'. ככה זה נאמר".

איך הגבת?
"קודם כל באופן בכללי, בגלל שעברתי כל כך הרבה בחיים בכל מה שקשור לבני אדם, למדתי לדבר עם אנשים. תביני, כל האוכלוסיות של מדינת ישראל נמצאות אצלי בבית - האחים שלי מרוקאים, אחותי אתיופית, יש לי אחות מרוסיה ויש גם אשכנזים, כלומר יש לנו את כל קשת האוכלוסיות. חוץ מזה, וזו אחת הבעיות הגדולות שלי בחיים - אני מאוד אוהב בני אדם, יכול להיכנס לחדר מלא באנשים שאני לא מכיר ויגרום לכולם לאהוב אותי.

"אז לגבי מה שקרה בקולנוע, ראיתי שהחבר'ה המשיכו להסתכל במבט לא נעים. הסתכלתי עליהם ושאלתי 'מה קורה? לאיזה סרט אתם הולכים?', וזהו, פשוט התחלנו לדבר. אפילו הצלחתי להצחיק אותם. ואני רואה שהם בהלם, כיף להם לדבר איתי ואני אחלה בן אדם, ואני רואה איך המבט שלהם הופך מכזה שצוחק עליי למבט של מבוכה, מעצם זה שהם בכלל חשבו להגיד עליי משהו רע. בסוף הם איחלו לי ליהנות בסרט.

"נראה לי שזה הכוח, זה היופי בלדעת לקחת את המקרים האלה ולנתב אותם למקום של בנייה, למקום שמשאיר אותם עם איזושהי מחשבה, שהם ירגישו לא בסדר. למה אני צריך להרגיש מושפל או מובך או מפוחד? למה? אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר. אז במקרים כאלה, אני אוהב שהצד השני יוצא בסוף עם פליאה של, 'וואלה, דיברנו איתו ואין לנו משהו אחד רע להגיד עליו'. משהו בזה שאני הומו מתנרמל. עם זאת, אני מודה שיש מקרים הומופוביים שמהם אני בוחר ללכת. אני לא רוצה שירביצו לי או לא יודע מה יכולים לעשות, אז אני מתרחק, עובר לצד השני של הכביש ועוזב את היד של בועז".

הוא ובועז יחד כבר שנה, הם הכירו בטינדר. "הוא היה האחרון שהחלטתי לתת לו צ'אנס כי נפגעתי כל כך הרבה מהאפליקציות האלה. ראיתי שיש לו עיניים טובות, אמרתי שהוא לא יפגע בי אז החלטתי לנסות".

האפליקציות הן אכן מקום קשוח, למה נפגעת?
"גברים פסלו אותי על הסף, המון בגלל הפרסום ובגלל שאני דמות ציבורית. הייתי מקבל הודעות של 'ראיתי את האינסטגרם שלך וזה פחות מתאים לי' או 'הסרטונים שלך מביכים'. קיבלתי הודעות לא נחמדות, ועם בועז זה היה הכי טבעי כי אין לו רשתות חברתיות, הוא בקושי ידע מי אני".

אבל מלבד ההודעות באפליקציות, הוא גם נפגע מקשר אחר, כשהיה צעיר יותר. "יש דבר שנקרא 'אינוס עצמי', שאתה כופה על עצמך להיות בסיטואציה שאתה יודע שעושה לך לא טוב, אבל אתה לא יודע איך לצאת ממנה, אז אתה חושב שהדבר הנכון הוא להמשיך. זאת בעצם הייתה החוויה הראשונית שלי עם גבר. חוויה ממש לא טובה שסגרה אותי לשנים קדימה. אני חושב שלא הבנתי את ההשלכות של זה עד שלב מאוחר מאוד, פתאום קלטתי שקשה לי עם מגע.

"מה שקרה היה מאוד אינטנסיבי, הרגשתי שהמילה שלי לא רלוונטית ואני לא יכול לעצור. אחר כך, עם בועז, זה היה רגוע ורגיש והוא עזר לי להתגבר על מה שקרה לי. הרגשתי איתו שאני לא חפץ ושלא מצפים ממני לשום דבר, אני לא צריך לעשות דברים מנוגדים לרצוני. עם בועז הכל היה בריא וטבעי, והוא עזר לי לצאת מהטראומה הזאת בגדול".

עם אוהד בוזגלו על הסט

עכשיו הוא עובר מהרשת והטלוויזיה גם למסך הגדול עם תפקיד בסרט "בוזגלוס - הקרב על הירושה", קומדיה פרועה בהשתתפותם של בני משפחת בוזגלו ובבימויו של רני סער. אחרי תשע עונות של הריאליטי בכיכובם, יעקב, מאור, מירן וכל השאר מגלים שקרוב משפחה בהונגריה השאיר להם ירושה מסתורית, וכשהם טסים לאסוף את השלל הם נתקלים ברוחות רפאים, פקידי מס מושחתים וראש ארגון פשע עם דמיון מחשיד לאחד מבני המשפחה. ויש גם את אוהד (AKA משה רבינו), ושלווה מגלם את מנהל הסושיאל והעוזר האישי שלו.

אתה צופה אדוק ב"בוזגלוס"?
"לא, האמת שלא ראיתי עד הצילומים. הכרתי את הדמויות הפועלות, אני כמובן יודע מי אלו הבוזגלוס ומה הסיפור של אוהד עם הנשים - אבל מה שכולם יודעים ולא מעבר לזה. האמת היא שבכלל פחדתי להיבחן לפרויקט. כשהודיעו לי שהתקבלתי, חטפתי התקף חרדה. הגעתי לסט בלי דעה קדומה על המשפחה וחוויתי אותם על אמת".

ומה גילית?
"לא מה שכולם רואים. הייתה לי את ההזדמנות לשבת ולדבר איתם, עם כל אחד מהם, על ילדות, על חוסר ביטחון, על דרך חיים, ואני למדתי מהם באמת, הם בני אדם טובים. ומירן? היא מלאך, מה זה. היא עושה כל כך הרבה חסדים, אנשים לא יודעים כמה היא תורמת ובשקט. היא אישה מדהימה, גם מאור, וכולם, באמת, אנשים טובים והיה לי תענוג איתם".

"כיוצר תוכן, המון פעמים אתה מוצא את עצמך אבוד בחיפוש אחרי התוכן הבא. גם יש המון בדידות, אתה לבד ואף אחד לא מבין אותך באמת כמו שאתה מבין את עצמך"

שלווה אומנם משחק כבר שנים, כאמור, וההצלחה ברשת באה תוך כדי - אבל לא מן הנמנע שיהיו מצקצקים שלא יכירו את ההיסטוריה שלו, ויטענו ששוב ליהקו כוכב רשת על חשבון בוגר בית ספר למשחק. הוא עצמו מבין את הביקורת: "אני בעצמי הייתי במקום כזה. השקעתי את מיטב כספי בנסיעות, לימודים ומשחק וראיתי שאנשים מהרשת מלוהקים לפרויקטים.

"בשלב מסוים הבנתי שיש לי שתי אופציות - או לשבת בבית ולבכות על זה שאכלו לי שתו לי, או שאני קם ועושה את זה בעצמי. ידעתי שיש בי משהו טוב, אני מוכשר ולא מספיק אנשים ראו את זה. הרי בסוף יש לנו את הבחירה לקום ולעשות. אני לא חושב שזה לוקח הזדמנויות לאנשים, וזה מה שהם לא מבינים - כל עוד לא הולכים ועושים, מפספסים. היום אנשים מגישים פודקאסטים, פותחים קורסים ועושים את מה שהם אוהבים במקביל לאודישנים, והכל בזכות הרשת. אז לכל מי שיש מה להגיד - אני ממליץ שיקום ויעשה".

זה לא כל כך פשוט כמו שאתה מנסה להציג. להיות יוצר תוכן ברשת נראה נוצץ, אבל דורש המון עבודה.
"זה קשה. כבר ארבע שנים שאני לא עוצר. אני מעלה בערך ארבעה סרטונים בכל שבוע, תמיד צריך לחשוב מה אעשה בהמשך, כל יום להמציא את עצמך מחדש. כרגע אני נהנה ולא רוצה להפסיק, זה נותן לי את את המשמעות לקום בבוקר, לחשוב מה אני מעלה היום ומחר, וזה מדהים, עולם ומלואו".

ומה קורה כשאין לך רעיון?
"זה קורה, יש ימים שלמים שאני אוכל על זה תסביך קשה. אנשים צריכים להבין שבסוף אף אחד לא עושה את זה בשבילי, רק אני מחליט מה יהיה - אם אני מתעלם רגע מהקמפיינים - וזה קשה כי המון פעמים אתה מוצא את עצמך אבוד בחיפוש אחרי התוכן הבא. גם יש המון בדידות, אתה לבד ואף אחד לא מבין אותך באמת כמו שאתה מבין את עצמך. זו עבודה סוליסטית עם רגעים קשים, אבל מצד שני היא מתגמלת ומספקת, כי היא משאירה אותי בחלום היצירה. זה הכי קרוב ללעשות את מה שאתה אוהב כשאתה לא מתקבל לפרויקטים".

עוברת לפעמים בראש מחשבה של, "הלוואי שהייתי עובד במשרד משמונה עד חמש?"
"בטח, ואז אני נכנס לחשבון הבנק", הוא צוחק. "המחשבה הזאת עוברת כי העבודה ברשת לא מוגדרת, וקשה לנהל את הכל. אבל בכל פעם שאני חושב על זה אני די מהר מתאפס ונזכר בכל ההזדמנויות שקיבלתי בשנים האחרונות, ואני לא יכול לראות את עצמי עושה משהו אחר. אחרי הצבא הבטחתי לעצמי שלעולם לא אחזור למקום שמקבע לי את המחשבה".

חושש שיום אחד העוקבים יעזבו?
"כן, וגם יש תקופות שזה קורה והסרטונים פחות מצליחים, וזה מבאס - אני משקיע שעות בעריכה ובסוף הסרטון הולך לפח. אז כן, זה מבאס וזה מוריד לי את הרוח מהמפרשים, אבל אני משתדל לעבוד על זה, שהצפיות והלייקים לא ישתלטו לי על מצב הרוח. הפחד הוא יותר בקטע שהכל יכול ללכת מהר כי קיבלתי את זה נורא מהר. וגם התחרות קשה, אתה חושב מי הבא בתור שעלול לקחת את הספוט שלך. אבל גם כשאני חושב על זה אני מהר מאוד עוצר, נזכר שאני מוקף באנשים טובים שמחזקים אותי, ויוצא מהלופ. אני כבר לא מפחד, הרווחתי את ההכרה ביושר".