אין הרבה במאים שהתדמית שלהם עברה תהליך כל כך מהיר של הידרדרות כמו זו של וודי אלן. מהפכת MeToo הזכירה לכל העולם שבתו של הבמאי, דילן, האשימה אותו בתקיפה מינית כשהייתה בת שבע. בעקבות הצפת הפרשה וקצת עזרה מכתבות תחקיר ומסדרה תיעודית שעסקו בה, אלן הפך סופית לפרסונה נון גרטה בקרב המיליה ההוליוודי. אותו מיליה שעד לפני מעט מאוד שנים שש לעבוד איתו.
אלן בן ה-85 היה במאי איכות שסרטיו נכחו דרך קבע בטקס פרסי האוסקר ובפסטיבלים בינלאומיים. לעומת זאת, סרטו האחרון, "הפסטיבל של ריפקין" לא קיבל יחס דומה מהתעשייה: הוא התקשה למצוא מימון ומפיצים, מככבים בו מעט מאוד שחקנים מוכרים, ביקורות מעטות החמיאו לו, ורווחיו בקופות היו בהתאם - הכנסות של שני מיליון דולר, מעט מאוד גם בסטנדרטים של סרטי "איכות". לכן, נשאלת השאלה: מה הוא עושה דווקא בתוכנייה המעניינת, העשירה בסרטים מדוברים ומרתקים, של פסטיבל הקולנוע בירושלים?
"הפסטיבל של ריפקין" לא הופיע כמעט באף פסטיבל קולנוע בשנה החולפת, אבל לגמרי כיכב באחד: פסטיבל הקולנוע של סן סבסטיאן שבספרד, אותו הוא פתח בשנה שעברה. וזה לא במקרה - אלן פחות או יותר אמר שהסרט נכתב בשביל פסטיבל סן סבסטיאן. לפי מגזין Variety, אולפן הקולנוע הספרדי שמימן את הסרט רצה שאלן יביים סרט שמתרחש בספרד. "נזכרתי בפסטיבל סן סבסטיאן וכמה יפהפה ומקסים היה שם הכול", אמר אלן אחרי בכורת הסרט בפסטיבל, "אז שאלתי את עצמי - 'למה שלא אכתוב סרט שמתרחש בסן סבסטיאן?'". ואכן, "הפסטיבל של ריפקין" מספר על זוג נשוי שמבקר בפסטיבל הקולנוע (כן, בסן סבסטיאן). האישה מנהלת רומן עם במאי צרפתי, ובעלה - מרצה לקולנוע עם חיבה לסרטים של אינגמר ברגמן - פוגש קרדיולוגית צעירה ויפהפייה.
פסטיבל סן סבסטיאן ספג אש על שיתוף הפעולה יוצא הדופן עם אלן, והצליח לשים את עצמו בעמדה דומה גם השנה: רק שלשום דווח כי שנה אחרי שוודי אלן הציג שם בהקרנת בכורה את "הפסטיבל של ריפקין", הפסטיבל בחר להעניק לג'וני דפ, מכל האנשים בעולם, את פרס מפעל החיים. דפ, כזכור, תבע דיבה את הצהובון הבריטי "The Sun", על שטען שהוא תקף את אשתו לשעבר, אמבר הרד. דפ הפסיד, ובית המשפט קבע שהוא אכן היה בן זוג אלים.
בעקבות הבחירה השנויה במחלוקת, איגוד הבמאיות הספרדיות גינה את הפסטיבל. "זה משדר מסר איום ונורא לציבור", אמרה על המקרה נשיאת האיגוד, כריסטינה אנדריאו. "זה אומר: לא משנה אם אתה מתעלל, כל עוד אתה שחקן טוב". כלומר, שנה אחרי שנה, אותו פסטיבל קולנוע מעלה על נס גברים בעייתיים במיוחד, פשוט כי פעם הם היו ממש טובים בתחומם.
קולו של אלן דועך, קולה של הבת גובר
ההבדל ה"מעמדי" בין כוכבי שלושת סרטיו האחרונים מדגים בדיוק את עוצמת הנפילה של אלן בעקבות הטענות מצד משפחתו. ב-2017 יצא סרטו "גלגל ענק", בכיכובה של קייט ווינסלט, הכוכבת האהובה וזוכת האוסקר. הסרט יצא רגע אחרי גל ההאשמות הראשון נגד בכירים בהוליווד, שמהר מאוד הזכיר לתעשייה שגם אלן ככל הנראה איננו שה תמים. בינתיים, אמזון - איתם חתם אלן על חוזה להפצת סרטיו - ביטלו את החוזה, ולכן הסרט האחרון שהספיק להשלים לפני MeToo, "יום גשום בניו יורק", יצא לאקרנים רק ב-2019 במספר מדינות מצומצם ברחבי העולם. זה לא עניין של מה בכך: מאז 1980, אלן היה מוציא סרט חדש מדי שנה, כמו שעון, ורק המאורע הדרמטי הזה הצליח לעצור את הרצף. בסרט כיכבו טימותי שאלאמה וסלינה גומז, שחקנים בפרופיל נמוך מזה של ווינסלט, שבעצמם התנערו מהסרט בעקבות הגילויים החדשים על אלן.
את הזוג הנשוי שבמרכז "הפסטיבל של ריפקין", שיצא לפני כשלושה חודשים בארה"ב, מגלמים שחקנים פחות מוכרים בהרבה: ג'ינה גרשון, שחקנית שזכורה בעיקר מתפקידה ב"נערות שעשועים", אחד מהסרטים האלה שנחגגים בעיקר בגלל שהם גרועים בצורה כל כך חד פעמית (בנוסף לתפקיד אורח זכור לטובה ב"ברוקלין 99"); והשחקן וואלאס שון, שמבוגר ממנה בכ-20 שנה, וזכור בעיקר בתור ויזיני (ההוא שאומר "Inconceivable") מ"הנסיכה הקסומה".
גם אם אלן לא הגיע במאה הנוכחית לשיאים של הקלאסיקות שביים, כמו "הרומן שלי עם אנני", "חנה ואחיותיה" או "פשעים ועבירות קלות", סרטיו עדיין היו מלאים בכוכבים גדולים ואהובים, כמו קייט בלאנשט, חוויאר בארדם, חואקין פיניקס או אמה סטון. גם בשנים האחרונות, כשסרטיו החלו להיראות כמו יוזמות מצד משרדי תיירות ברחבי מדינות אירופה ושמותיהם התמלאו בשמות ערים אירופיות שונות, הם עדיין היו מספיק טובים כדי לזכות באוסקרים: "ויקי כריסטינה ברצלונה" זיכה את פנלופה קרוז באוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, "חצות בפריז" זיכה את אלן באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר.
בזמן שחלף, קולו של אלן דעך וקולה של דילן פארו, בתו שמאשימה אותו עד היום בתקיפה מינית, הלך וגבר. המון בזכות הסדרה הדוקומנטרית על הפרשה שיצאה מוקדם יותר השנה - "אלן נגד פארו". הסדרה חשפה עדויות חדשות בנושא, והאירה באור חדש את סרטיו השונים, גם הנערצים שבהם: היא הראתה כיצד גם בהם משתקפת דמותו של גבר שמעדיף את נשותיו צעירות ונאות (למשל "מנהטן", שהציג דמות שגילם אלן - אז בעשור החמישי לחייו - בזוגיות עם נערה בת 16). כותב שורות אלה לא ראה דקה מ"הפסטיבל של ריפקין", אבל גם בו מוטיב פער הגילים בין גברים ונשים נשאר: דמותו של הגבר, לפי התקצירים, מנהלת קשרים עם נשים שצעירות ממנו ב-20 ו-30 שנה - למרות שראוי לציין שגם דמותה של האישה ב"הפסטיבל של ריפקין" ככל הנראה מוצאת את עצמה בקשר רומנטי עם גבר שצעיר ממנה ב-20 שנה, מה שלא קורה לעיתים קרובות בסרטיו של אלן.
ובכל זאת, נשאלת השאלה - למה סרט שביקורותיו בינונית עד כדי חלשות במיוחד, עם שחקנים מאוד לא מוכרים ובלי נוכחות באיזשהם פסטיבלים מדוברים (מלבד פסטיבל אחד שהסרט ככל הנראה נעשה לכבודו) יוקרן בפסטיבל ירושלים, בשעה שברוב הפורומים הקולנועיים בעולם סרטיו החדשים של אלן זוכים להתעלמות מוחלטת (ומהאיש עצמו מתנערים כמעט לחלוטין)?
בהנהלת פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים, הגיבו לשאלה כך: "הפסטיבל בוחן כל סרט שמוגש אליו לגופו, על פי קריטריונים מקצועיים ואמנותיים - ללא קשר לזהות יוצריו. אין לפסטיבל סמכות מוסרית לגזור את דינו של יוצרת/יוצר, במאית/ במאי, מפיקה/מפיק בגלל סדרת טלוויזיה כזו או אחרת או שמועות אלו או אחרות. הקהל הישראלי והבינלאומי שיצפה בסרטים יבחר מטבע הדברים את הסרטים שהוא מעדיף לצפות בהם".