לפני תשע שנים סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס שוחחו בפאנל בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת דרום קליפורניה. במקום שהסטודנטים הנלהבים ישמעו מהם איך אי. טי. ודארת' ויידר מתנהגים במציאות, הם שמעו מהם נבואת זעם די קודרת: תכף בקושי יהיו סרטים באולמות הקולנוע. לוקאס, שהביא לנו את "מלחמת הכוכבים", חזה שבעתיד כרטיס לקולנוע יעלה בין 50 ל-150 דולר; ספילברג, עד היום אלוף העולם בקולנוע, העריך שהאולפנים הגדולים יעדיפו להוציא 250 מיליון דולר על סרט אחד שבוודאות יצליח, ולא על פרויקטים קטנים ואישיים יותר. היום, כשהמין האנושי הספיק להוסיף לרזומה שלו עוד מלחמת עולם ומגיפה אחת בלתי נסבלת, למדנו שהם פשוט צדקו. הקולנוע, בפורמט שכולל אולמות מרובי כיסאות, מסך גדול ופופקורן נמצא בתהליכי גסיסה מתקדמים. ומסתמן שאף אחד, ובמיוחד קוראי שורות אלה, לא מופתע.

התחזית של ספילברג ולוקאס המשיכה להתגשם השבוע, כש-AMC (תאגיד אולמות הקולנוע הגדול ביותר באמריקה, בערך מה שהיה קורה אם יס פלאנט וסינמה סיטי היו מביאים לעולם ילד אמריקאי ועשיר מאוד) הודיעו שהכרטיסים ל"באטמן", סרט גיבורי העל החדש של האחים וורנר, יתומחרו בתעריף גבוה יותר. כמובן, אף אחד לא יכול לקלוע בול בהימורים של עוד תשע שנים, ויכול להיות שג'ורג' לוקאס הגזים בקטנה כשדמיין כרטיסים במאה דולר לסרט. AMC גובים רק דולר וחצי יותר לכרטיס עבור מבוגר מכרטיס למבוגר עבור כל סרט אחר באותה השעה ובאותו בית הקולנוע - בערך חמישה שקלים יותר מהרגיל.

רשת AMC עושה את זה עם בתי הקולנוע שלה באירופה כבר כמה שנים - מחיר גבוה יותר תמורת מקום טוב יותר באולם הקולנוע. "כך עושים גם שאר בתי העסק בתעשיות אחרות - ספורט, קונצרטים, תיאטרון", מנכ"ל AMC, אדם ארון, אמר בשיחה עם עיתונאים. ובאמת, אם עלינו לקחת קולנוע ברצינות כמו תיאטרון או כדורגל, למה שלא נשלם עליו בהתאם?

ובכן, קולנוע תמיד היה האמנות הנגישה. בימי השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית, הקולנוע ההוליוודי היה בשיאו; בשפל הכלכלי של 2008-9, סרטים הרוויחו משמעותית יותר משהרוויחו לפני כן. כשמחברים לזה את מחירי הפופקורן וביקור בהמבורגרייה הסמוכה, בילוי בקולנוע לא נראה לנו זול בהכרח. אבל בבסיסה, יציאה לסרט הייתה באופן מסורתי הדרך הכי זולה ונגישה לצרוך אמנות.

הרעיון לפיו כרטיס לסרט עתיר תקציב ומדובר מתומחר מעל סרטים אחרים שמוקרנים באותה השעה הוא תחילתה של תקופה חדשה עבור הקולנוע. ונראה לי שכל מי שאוהב קולנוע מהסוג שמוקרן על מסכים שגדולים מהטלוויזיה הביתית שלנו יכול כבר להתחיל לדאוג.

האשמה היא לא ב"באטמן" (למרות שבאמת לא מדובר בסרט טוב במיוחד), ואפילו לא ברשת בתי הקולנוע AMC. בערך מהרגע שלימדו אותנו שהקורונה לא תיגע בנו אם נשמור מרחק אחד מהשני, הצופה הממוצע החליט להישאר בבית. ובבית הוא גילה דבר נפלא: יש המון דברים שווים שאפשר לראות, ובקלות אפשר לוותר על רוב מה שהמסך הגדול מציע לנו. ואם חשוב לנו עד כדי כך לראות אותו, אפשר לחכות שיגיע ל-VOD, לנטפליקס, או לפנות לאפיקים חוקיים פחות אבל נגישים הרבה יותר מאולמות הקולנוע. 

סטיבן ספילברג, 2018 (צילום: Michael Tran/FilmMagic, Getty Images)
נבואת הזעם עלולה להתגשם. סטיבן ספיבלרג | צילום: Michael Tran/FilmMagic, Getty Images

הדור שלא יראה אור מקרנה לעולם

ספילברג ולוקאס ידעו מראש שזה יקרה, גם בלי שיידעו שיום אחד מישהו עומד לבצע מעשים מגונים בעטלף ולהרוס לכולנו את התכניות לשנתיים האחרונות. הם אפילו אמרו במפורש, באותה ההזדמנות, שתכנים אישיים שמיועדים לקהל נישתי יותר יעברו ישירות לטלוויזיה ולרשתות הסטרימינג, והם אמרו את זה ממש חודשים ספורים אחרי שנטפליקס שיחררו את דרמת המקור הראשונה שלה, "בית הקלפים", וכשנתיים לפני שנטפליקס החלה להפיץ סרטים מקוריים ישירות בסטרימינג.

השניים, שבזמנו היו מלכי הבלוקבאסטרים של הוליווד (לתקופה, כל חמשת הסרטים המצליחים ביותר אי פעם היו של לוקאס או של ספילברג), הימרו שכמה כישלונות אפיים במיוחד ישנו את הדרך שבה אנחנו רואים קולנוע. סביר להניח שספילברג לא חשב שאחד מהכישלונות האלה יהיה שלו: הגרסה שלו ל"סיפור הפרברים" הכניסה פחות מ-40 מיליון דולר בארצות הברית. זה סכום מכובד, כמובן, אבל לא כשתקציב הפרויקט עמד על 100 מיליון דולר.

אם לא יחול איזשהו שינוי חיובי במיוחד בדרך בה סרטים משווקים ונצרכים בקולנוע, יתכן שהקולנוע יפסיק להיות צורת בידור פופולרית ונגישה לכל כיס וצופה ותתחיל לעמוד בפינה יחד עם התיאטרון, האופרה והבלט. הסרטים הגדולים כמו "באטמן" ו"ספיידרמן" עדיין יעשו מיליארדים, לא משנה אם הם טובים או לא. את הסרטים הקטנים ימשיכו לעשות, אבל בקצב הזה הם לא יראו אור מקרנה לעולם: אנחנו נראה אותם בבית, במקום שבו אפשר ללחוץ על pause אם הגיע משלוח ולהסתמס עם חמותך בלי שאף אחד יעיר לך. 

וזה אולי מאוד נוח, אבל מתפספסת כאן חוויית צפייה שנותנת כבוד אמיתי ליצירה שמולך. גם אם האולם לא יהיה מפואר (וזה לא שדחוף לי שהוא יהיה כזה וואו, אבל המולטיפלקסים הישראלים חייבים להפסיק להעמיד פנים שפוסטרים של סרטים זניחים מלפני 15 שנה זה קישוט לגיטימי), גם אם הפופקורן לא כזה טעים, המסך הגדול מקנה תחושת חשיבות לאמנות השביעית. והיא בפירוש חשובה מספיק כדי שנצא מהטרנינג, ונעשה כבוד אמיתי לאנשים שעבדו קשה כדי לעזור לנו לברוח לשעתיים וחצי.