הסרט הזה הזהיר אותנו מגל האלימות כבר לפני שלושה עשורים. לא הקשבנו לו, וחבל

בין מלחמות, טילים ופיגועים, ישראל מעולם לא הייתה המדינה הבטוחה בעולם - אבל גל האלימות שמכה בימים אלה ברחובות מעורר פחד מסוג אחר. אחרי שורה של מקרי רצח פליליים, מזעזעים כל אחד בדרכו, שאירעו תוך כמה ימים, לא פלא שהרשתות החברתיות מוצפות בטיפים להגנה עצמית ובשאלות איפה משיגים גז פלפל. האם ברחובות ישראל של 2026 מספיק שתבואו למישהו לא טוב בעין כדי למצוא את עצמכם מסיימים את הלילה בבית החולים - אם לא בבית הקברות? התחושה הרווחת בקרב לא מעט ישראלים היא שהמשטרה לא באמת תהיה שם בזמן אמת.

המציאות שבה אנחנו חיים היום מזכירה לרבים את האזהרות שהעלה הסרט "באזז" (1998), שהפך עם השנים לקאלט וכשיצא הוקרן בפני דורות של תלמידים. אותם תלמידים כבר התבגרו, ואולי הכותרות של מהעת האחרונה, על רצח ימנו זלקה או כנופיית SSQ, החזירו אותם אחורה בזמן לאותו סרט מטלטל. "באזז" מתאר כיצד שני נערים בני 14 מידרדרים לאלימות קיצונית שמסתיימת ברצח, ומבוסס על פרשת הרצח של דרק רוט; עכשיו, כשגל אלימות מחריד פושה בישראל, מסקרן לגלות מה עומד מאחורי הסרט - ולמה לא הקשבנו לאזהרותיו.

"לא רצינו להפוך את הרוצחים לגיבורי תרבות"

בליל 9 בינואר 1994 עלו ארבל אלוני ומשה בן-איבגי, שני נערים בני 14 מהרצליה, על מונית באזור המלונות בהרצליה פיתוח. בשעה 20:30 ירו השניים בנהג דרק רוט שישה כדורים מאקדח תופי והרגו אותו במקום. למחרת הגיעו לבית הספר והתנהגו כאילו דבר לא קרה, אלא להפך - הם הם השוויצו בפני חבריהם לכיתה שרצחו אדם ואף הביאו אותם לזירת הרצח. המידע הגיע למשטרת מחוז תל אביב, ובסופו של דבר השניים נעצרו, הורשעו ברצח ונידונו ל-16 שנות מאסר.

הסרט "באזז" מגולל את סיפורם של השניים, נערים ממשפחות טובות, שביצעו את הפשע הנורא מכל. המפיק דב קרן מספר כי הרעיון הראשוני הגיע מהתסריטאית יעל שטרן-אודוויר. היא בכלל עזבה ללונדון כדי להבטיח למשפחתה חיים רגועים ובטוחים יותר, אולם גילתה שגם שם בני נוער מתמודדים עם בעיות של סמים ואלימות. בסופו של דבר החליטה לחזור לישראל - והמטוס שלה נחת בדיוק ביום שבו התפרסמה שערוריית רצח רוט.

"אחרי שערכנו את הסרט, קיימנו הקרנת מבחן בסינמטק תל אביב", נזכר קרן. "הזמנתי מורים, והגיעו גם אנשי 'מצילה' - אגף חברה ומניעת פשיעה שהיה אז במשרד לביטחון הפנים. הם התלהבו מהסרט והחליטו להפיץ אותו בכל בתי הספר, ואחרי ההקרנות נערכו מפגשים עם אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים ושוטרי נוער, וגם עם גילה רוט, אלמנתו של דרק רוט. בתוך שנתיים הגענו לכל בתי הספר בארץ. צפו בסרט הזה יותר אנשים משצפו בשוברי הקופות הכי גדולים שעשינו, ועד היום מורות מתקשרות ומבקשות להקרין אותו".

לתפקידים הראשיים נכנסו שני ילדים-שחקנים: פלטון ("טוני") טין ואיציק עצמון. "הבמאי אלי כהן ואני עשינו אודישנים למאות ילדים", מספר קרן. "שני אלה היו לא רק מוכשרים, אלא גם דומים פיזית לנערים הרוצחים".

היה מפחיד לעשות סרט כזה על מקרה אמיתי?
"ממש לא. לא פרסמנו שאנחנו מפיקים את הסרט, וגם לא השתמשנו בשמות האמיתיים של הרוצחים, שהיו תחת צו איסור פרסום בשעתו. אם כבר, אמרנו לעצמנו שאם הרוצחים יתבעו אותנו זה יהיה יח"צ טוב לסרט".

וזה קרה?
"לא, לא שמענו מהם כלום. אבל אני בטוח שהם ראו את הסרט בכלא, כשהוא הוקרן בטלוויזיה. אולי הוא נתן להם עוד משהו להתגאות בו".

איך היה לעבוד עם שחקנים צעירים כל כך, שצריכים לגלם רוצחים?
"קודם כל קיבלנו את הסכמת ההורים - והם נכחו גם על הסט. אלי כהן עבד הרבה עם הילדים - הם עשו חזרות וגם התלוו לסיורים של מחלק הנוער של משטרת תל אביב, כדי לראות את המציאות מול העיניים. אני לא מכיר הרבה ילדים ששיחקו בתפקידים של רוצחים בדם קר, זה באמת היה די תקדים בארץ. אבל גם צריך לזכור שהתסריט עבר כמה גרסאות, ובסוף בחרנו בגרסה שבה הרוצחים לא הופכים לגיבורי תרבות בעיני הצופים. לא רצינו שיעריצו או יחקו אותם".

"באזז" הוקרן בכל מקום רלוונטי, ממחלק הנוער של המשטרה ועד קורסים בקרימינולוגיה, אולם בראש ובראשונה הפך לתופעה בבתי ספר. לצורך ההקרנות האלה נערכה גרסה מקוצרת שלו, שהורידה אותו משעה וחצי ל-45 דקות. "קיבלתי פידבקים ממורים ובעקבותיהם החלטנו להוריד קטעים מסוימים - כאלה שגרמו לילדים לצחוק במקומות לא מתאימים, למשל".

ומה עם הסצנה הידועה לשמצה שבה יורים למוות בחתול אומלל?
"הסצנה שם, אבל כבר לא רואים את החתול עצמו".

זה חתול אמיתי או פוחלץ?
"זה חתול אמיתי שהורדם לצורך הצילומים, וחזר לאיתנו אחרי שעה-שעתיים. מרחנו לו קצת דם מזויף על הפנים".

הסרט הוצג בפני תלמידים כדי לעודד אותם לדווח על תקריות אלימות, ולמוסס את תדמית ה"מלשינים" שדבקה בילדים המדווחים. "הנערים בשכבה של השניים ידעו שהם מסתובבים עם אקדח, אבל אף אחד לא דיבר. המסר העיקרי הוא לצאת נגד קשר השתיקה הזה, לשתף, לדווח - בטח היום, כשיש כל כך הרבה דרכים לעשות את זה בעילום שם. ובאמת שמעתי מכמה מורות שבעקבות ההקרנה הייתה התעוררות של דיווחים".

ומה לגבי הנערים האלימים עצמם? קרן מקווה שהסרט מצליח להשפיע גם עליהם, אבל קשה לדמיין מה עובר בראש של נערים שמסוגלים לאלימות כזו כבר בחטיבת הביניים. הוא גם מספר כי במהלך התחקיר לסרט הם שוחחו עם חוקר המשטרה שחקר את אלוני ובן-איבגי, שהודה כי "התחכום והיכולת האינטלקטואלית שלהם ריסקו אותו, ולאחר מכן הוא עזב את המשטרה". הסרט בעיקר פונה לחברה עצמה, בקריאה לקחת ברצינות ילדים אלימים - גם אם הם רק ילדים.

אתה חושב שגל האלימות הנוכחי בישראל קשור לפוליטיקה?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל כשרואים כל כך הרבה אלימות של נערי גבעות מדי יום, כולל רציחות של פלסטינים, היא הופכת למושא לחקיינות. אנחנו עם ששולט על עם אחר, והאלימות הזו חודרת בסופו של דבר לכל שכבות החברה. אנחנו מעדיפים להעלים עין מנערי הגבעות האלה שלוקחים אקדח ויורים בפלסטינים, לחשוב שזה קורה רחוק מאתנו, שזה לא קשור אלינו, אבל זה יגיע אלינו; זה כבר מגיע. החיילים בצבא מעלימים עין ובכך נותנים לזה לגיטימציה, ובתוך המדינה אוזלת היד של המשטרה מתבטאת בהרבה דברים. יש תחושה בקרב הציבור שמשהו רע קורה במדינה".

ברשתות מתווכחים אם האשמה היא של המשטרה או של ההורים שלא יודעים לחנך את הילדים שלהם.
"ולמה לא לזרוק גם את בתי הספר פנימה? לכולם יש יד בקלחת הזו, אפילו לבתי המשפט ולבתי הסוהר, שהם בתי חינוך לפושעים קטנים - שיוצאים משם כשהם פושעים גדולים. זה חלק ממה שאנחנו מדברים עליו אחרי ההקרנות של הסרט: מה התפקיד של הענישה - להרחיק את הפושעים מהחברה או להחזיר אותם למוטב? גם בתי המשפט אשמים. שוטרים עוצרים ילדים שפשעו ומביאים אותם לבתי המשפט - אבל בתוך עשרה ימים הם כבר חוזרים לרחובות".

"כשאמרו לי שהתפקיד דורש ללכת מכות, חשבתי:, 'איזה יופי'"

את עידו בן-זאב, הנער שדמותו מבוססת על ארבל אלוני, גילם פלטון ("טוני") טין, שהיה אז בן 13. הוא נולד באסטוניה, עלה לישראל בגיל 6, ובגיל 15 חזר למולדתו - שם הוא מתגורר עד היום. "כשהסרט יצא התארחתי בערוץ הילדים ובכל מיני מקומות, אבל כשהוא באמת התחיל לתפוס את הגל כבר נסעתי לחו"ל", הוא נזכר. "עד היום אני שומע שמקרינים את הסרט לילדים בבית ספר. מדהים שהוא עדיין חי".

טין בן ה-13 הגיע לאודישן כשמאחוריו הופעה בסדרה "מרחב ירקון" - גם שם שיחק ילד רוצח. עם זאת, הבמאי חשב שהוא נראה "ילד טוב" מדי. "הוא אמר לי, 'אתה יודע בכלל להתעצבן?'. שאלתי אותו, 'עד כמה אתה רוצה שאני אתעצבן, מאחת עד עשר?'".

הופעתו הייתה מרשימה והוא לוהק לתפקיד הראשי, אבל כמעט ויתר עליו בגלל נסיעה מתוכננת עם אמו לחרמון. בסוף התקבלה פשרה: הוא לא ביטל את הטיול, ובתמורה התחייב לעבוד על התפקיד עם אמו. "זה לימד אותי שאם תבטח ברגשות שלך, הכל ילך לך טוב בחיים".

מה אתה זוכר מהצילומים?
"הרבה דברים חיוביים. אלי כהן הוא במאי מדהים, הוא הראה לנו בדיוק מה צריך לעשות. השבועיים האלה של הצילומים היו כיף אחד גדול".

לא היה מלחיץ לגלם רוצח? היית רק בן 13.
"לקחתי את זה בתור משחק, לא התייחסתי לזה ברצינות כזאת. חוץ מזה, התעסקתי אז גם בקארטה ובג'ודו, אז כשאמרו לי שהתפקיד דורש ללכת מכות חשבתי לעצמי, 'איזה יופי'".

בשנים שעברו מאז חזרתו לאסטוניה, טין (42) הפך לאיש עסקים והיה בעלים של מועדונים, ברים ומסעדות, וגם הביא לעולם ארבעה ילדים. במקביל הוא המשיך בעולם הקולנוע, שיחק בסרט הרוסי "בריגדה: היורש" ("שם רצחו אותי בסופו של דבר, אז יש קארמה בחיים"), ומתכנן גם פרויקט בהוליווד ("מציעים לי פה ושם"). כיום המיזם המרכזי שלו הוא My Gift, בית ספר מקוון לשינוי חיים, והוא גם ביים סרט באותו שם.

בתור מישהו שמתעסק בהתפתחות אישית, מה לדעתך הבעיה של הנוער בארץ?
"הכל שאלה של חינוך. כששאלו את הבת שלי בבית הספר מה היא רוצה להיות כשתגדל, היא ענתה: 'להיות בן אדם טוב'. וזה באמת מה שהכי חשוב. בבית הספר שמים אותנו בקופסאות ומתייחסים אלינו כמו אל רובוטים, כאילו כולנו אותו דבר. אבל לכל אחד כישרון משלו. כל אחד צריך מישהו שיראה את הפוטנציאל האמיתי שלו, שיוכל להכווין אותו למקום הנכון עבורו. זאת גם הסיבה שיצרתי את הסרט שלי - כדי להביא לילדים כוח ותקווה להאמין שהם מסוגלים להרבה יותר".

מזעזע, אבל כבר לא באותה מידה

לנעליו של רפי, הנער שנגרר אחרי עידו והופך גם הוא לרוצח, נכנס השחקן הצעיר איציק עצמון. פלטון טין סיפר כי הוא עזב את הארץ ומתגורר במקסיקו, אך לא הצלחנו לאתרו לצורך הכתבה. בצירוף מקרים מדהים, את רפי המבוגר, שמופיע בסוף הסרט, גילם שחקן אחר העונה לאותו השם - איציק עצמון. עצמון הלך לעולמו בשנת 2021.

מבין שחקני הילדים בקאסט של "באזז", רק יובל סגל הפך לשם מוכר: סגל, הזכור לילדי שנות ה-90 מ"הפיג'מות" ולילדים כיום מ"כראמל". הוא היה בן 14 כשפרשת הרצח זעזעה את המדינה. "הסיפור הזה טלטל אותי", הוא נזכר, "וקצת מפחיד שהיום הוא מזעזע - אבל כבר לא באותה מידה".

שנתיים לאחר מכן לוהק סגל ל"באזז" בתפקיד יניב, תלמיד בכיתה של שני הרוצחים, שסופג מהם התעללות קבועה. "אני זוכר שהיה לי נורא מפחיד לעשות את הצילומים. את הסצנה שבה דוקרים אותי צילמנו בלילה, רעדתי מקור למרות שהייתי אמור להיות מעולף ולא לזוז. אני זוכר שאיפרו אותי כאילו פוצצו לי את כל הפנים - זאת הייתה חוויה לא נעימה. לדעת שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי נורא הפחיד אותי".

איזה מין ילד היית?
"מאז ומתמיד הייתי מצחיק, כי כשהייתי קטן היו לי ברזלים ברגליים. ידעתי שאנשים יסתכלו עליי מוזר, אז החלטתי לדבר על זה ולהשתמש בהומור. הרבה פעמים זה הציל אותי ממכות. אני זוכר בבירור איך בכיתה י' החבורה של הערסים של השכבה באה להחטיף לי ולעוד ילדים מהכיתה, והבוס אמר להם 'בו אל תיגעו, הוא מצחיק'".

נערים בריונים זו לא תופעה חדשה - אבל האלימות בקרב צעירים בישראל שוברת שיאים לאחרונה.
"הכל נהיה יותר אלים כאן, מהכבישים ועד התור בסופר. זה משהו שהסביבה מספקת. אני לא חושב שמישהו שמעולם לא החזיק ביד אקדח יחשוב לעצמו 'אני אקח סכין ואדקור'. בסופו של דבר, כשאתה מוקף בטילים ובאזעקות וחשוף למוות כל הזמן, זה מקהה את החושים, וגם את הפחד. המוות לא זר יותר. המציאות פה הקצינה הכל, וגם הרשתות החברתיות, והקורונה, וכל מה שעברנו בשנים האחרונות".

מה התפקיד של עולם האומנות בתקופה הזו?
"אחרי 7 באוקטובר נסעתי עם הצוות של 'כראמל' למלונות של מפונים, וכשהיינו עם הילדים ראינו איזה כוח יש לתרבות - הצלחנו לגרום להם ליהנות, לצחוק, לעשות משהו שהם אוהבים. עם זאת, אני חושב שצריך לעשות גם תרבות פוליטית - הצגות, שירה. ראבק, אנחנו חיים במדינה דמוקרטית. אפשר להגיד מה שרוצים, גם אם ההשלכות עלולות להיות הרסניות לקריירה שלך".

אתה חושש מזה באופן אישי?
"כן. האם מאיר אריאל יכול היה להביע היום את דעתו השמאלנית? לא, היו קוברים אותו. חנוך לוין? רוב הסיכויים שכבר היו מנסים להתנקש בו. הרבה פעמים אני בא להתפוצץ על אנשים שכתבו דברים שאני לא מסכים איתם, אבל אז אני אומר לעצמי - עזוב. אני מעדיף להתמקד בטוב, בשני הילדים המתוקים שלי, באשתי שאני אוהב. ואני חושב שבמעגלים הקרובים אלינו - זה המקום שבו אפשר לעשות את השינוי".