"יש המון שחקנים עולים. כולם מתחרים על מעט הזדמנויות, ולפעמים צצה חרדה"

בין שמות ותיקים כמו אדריאן ברודי ורייף פיינס, לקולמן דומינגו וסבסטיאן סטן, אחד המועמדים בקטגוריית השחקן הראשי הטוב ביותר באוסקר 2025 הוא הכוכב טימותי שאלאמה. שאלאמה קיבל את המועמדות היוקרתית על תפקידו בסרט "אנונימי לגמרי", שבו הוא מגלם את הזמר בוב דילן, אבל בין אם יזכה ובין אם לאו - את ההישג שלו הוא כבר רשם.

אחרי שהיה מועמד לאוסקר בשנת 2018 על תפקידו בדרמה הרומנטית הגאה "קרא לי בשמך", שאלאמה בן ה-29 מועמד השנה כאמור שוב - מה שהכניס אותו למועדון האקסקלוסיבי כאחד מבין ארבעה שחקנים שהיו מועמדים לאוסקר פעמיים לפני גיל 30. האחרון, אגב, היה ג'יימס דין בשנת 1955 (בחישוב מהיר - השיא לא נשבר כבר שבעה עשורים!).

ואומנם זו המועמדות השנייה שלו בטקס היוקרתי מכל, אבל לאורך השנים הוא היה מועמד לפרסים שונים והשתתף בשוברי קופות שהפכו אותו לאחד השמות הלוהטים בתעשיית הסרטים: "ליידי בירד", "נשים קטנות" ו"וונקה", עליו היה מועמד בשנה שעברה לגלובוס הזהב; הוא גם הגיבור הראשי ברימייק ל"חולית" שזכה לסרט ההמשך "חולית: חלק שני", ובימים אלו חלק נוסף נמצא בפיתוח; ויש גם את הזוגיות עם האחות הצעירה לבית משפחת קרדשיאן, קיילי ג'נר, שעוד נעסוק בה בהמשך.

"אנונימי לגמרי" של ג'יימס מנגולד ("נערה בהפרעה", "פורד נגד פרארי"), שעלה לאקרנים בסוף השבוע, קטף סך מרשים של שמונה מועמדויות לאוסקר - מה שלדעת מומחים מחזק את סיכויו של שאלאמה (עם זאת, נציין כי בגלובוס זכה דווקא ברודי על "הברוטליסט"). בריאיון מיוחד ל-mako לכבוד קידום הסרט, שאלאמה - ששימש בו גם כמפיק - הוא חושף כי הפרויקט כולו כמעט ולא יצא לפועל. "זה נתקע פעמיים וכמעט ולא קרה", הוא מגלה. "בפעם הראשונה, בקיץ 2020, הקורונה שיבשה את התוכניות, ואז בפעם השנייה הכל שוב נתקע בשל שביתת השחקנים.

"מבחינתי זה הצריך לוודא שכולם בתמונה ושכל הכוחות הפועלים לא ייעלמו ויישארו ערוכים להמשך העבודה", הוא מוסיף. את הזמן בין ההפוגות שאלאמה ניצל עבור אימונים בכלי נגינה, כדי להידמות עד כמה שניתן לדמותו של דילן. "בשנים שעברו היה לי די והותר זמן להתאמן על גיטרה, ובהחלט צברתי יותר ביטחון בניגון. ידעתי לנגן על פסנתר, אבל בזה השתפרתי, גם התנסיתי לראשונה עם מפוחית, וככה נכנסתי לאווירה המוזיקלית של הפולק באמריקה של שנות ה-60. בשלב מסוים פשוט שמתי את כל מבטחי בבמאי, כפי שהייתי עושה עם כל במאי מוערך בסדר גודל שלו - ובעיקר לאור האופן שבו הוא ביים את חואקין פיניקס ב'הולך בדרכי' על ג'וני קאש, והניסיון שלו בבימוי דרמות ביוגרפיות".

למה בוב דילן?
"הוא אומן אגדי, דמות אגדית וחשבתי שזה יהיה כבוד לגלם את התפקיד".

מה אתה מחפש בתפקיד?
"פשוט את האתגר העצום שיש בו. כמו שחואקין פיניקס אמר, 'עליך תמיד לדחוף את עצמך מחוץ לאזור הנוחות שלך', ורציתי לעשות זאת ולקחת על עצמי תפקיד של אגדה".

כמה עמוק הגעת במחקר על אודותיו?
"עשיתי הכל. היו לי חמש וחצי שנים לעבוד על זה אז הפכתי כל אבן שיכולתי. הדבר הכי טוב בלגלם דמות מסתורית כמו בוב דילן זה שיש חומרים רבים שאפשר למצוא עליו, כמויות של מוזיקה וריאיונות. ולכן רציתי לכסות את הכל. לשחזר את עקבותיו מאז שהגיע לניו יורק ממינסוטה, דרך שיקגו ו-וויסקונסין, ולא הרפיתי".

"בוב דילן הוא אומן אגדי, דמות אגדית וחשבתי שזה יהיה כבוד לגלם את התפקיד. רציתי לקחת על עצמי תפקיד של אגדה"

משהו הפתיע אותך?
"הופתעתי שהייתה באותה תקופה את התנועה למוזיקה שמטהרת את הנפש. אין לכך מקבילה בת זמננו. רוקנרול נחשב לז'אנר עם זווית מסחרית, ומוזיקת פולק הייתה כוח טהור שהגיע מנגד. אין משהו שקיים כיום בצורה דומה. מאזן הכוחות שונה ולדעתי זה מרתק. בשלב מסוים המחקר על אודותיו הפך להיות אובססיה שנותרה עמי עד היום. זאת המתנה של לעבוד על סרט במשך תקופה כה ארוכה - החל מהחודשים הראשונים של להבין מי בדיוק היה בוב ואיך הוא גדל ומאיפה הוא הגיע, לקלוט מי הבן אדם מבלי לקרוא ספרים ברמה אקדמאית".

בניגוד אולי לביוגרפיות אחרות הנעשות על כוכבים כאלו ואחרים, הכוכב הראשי לא נועד עם מושא הסרט - ושאלאמה לא נפגש עם דילן בזמן התחקיר. "לא הייתה בינינו שום אינטראקציה, לא פגשתי אותו", הוא אומר. "אני חושב שיש בזה משהו נפלא, להיות נאמן לדמות בידיים של הבמאי ובכיוון של התסריט מבלי להיות טרוד בלדייק את כל הפרטים הקטנים לגביו, אלא לשים דגש על הסיפור בכללותו. זה מי שאני בתור שחקן, אני לא עסוק בלהתמקד במשהו מאוד ספציפי".

הדיוקן הענק של דילן בסלון הבית

"אנונימי לגמרי" עוקב אחר ראשיתו המקצועית של דילן בתחילת שנות ה-60, כאשר המוזיקאי היהודי-אמריקאי הצעיר בן ה-19 - שסביו וסבותיו היגרו לארה"ב בעקבות הפוגרומים כנגד היהודים במזרח אירופה - מגיע לניו יורק עם גיטרה וחלום. דילן, שנולד בשם רוברט אלן צימרמן, מתחיל אז להיטמע בסצנת הפולק האקטיביסטית לצד אומנים כמו פיט סיגר (אדוארד נורטון) וג'ואן באאז (מוניקה ברברו, "אהבה בשחקים: מאווריק"). שני השחקנים מועמדים גם הם לאוסקר בקטגוריות המשנה.

העלילה מתמקדת רק בשנים הראשונות של דילן והפרסום שהוא חווה בתחילת הקריירה, לקראת נקודת המפנה המקצועית כשהחליט לשלב גיטרה חשמלית - בניגוד לקולגות וחובבי הז'אנר המוזיקלי, שבאופן מוחלט ונוקשה נצמדו אז לכלי נגינה אקוסטיים. במקביל, הסרט מלווה את דמותו של דילן דרך הפרשיות הרומנטיות בחייו. "השילוב בין אהבה למוזיקה מרפא את הנפש, יצירת אומנות היא מכלול של חוויות אנושיות שאנחנו עוברים", מסביר שאלאמה. "יש לבוב שירים רבים עם ביטויי אהבה ומלנכוליה של גיל צעיר, מהתאהבות ועד לשיברון לב".

איך התחיל סיפור האהבה שלך עם היצירה שלו?
"בנערותי, היה לאבא שלי חבר טוב בשם לארי שהיה מעריץ מושבע שלו, ממש אובססיבי לכתיבה ולמוזיקה שלו. אני זוכר שהיה תלוי לו על הקיר בבית דיוקן ענק של דילן בשחור ולבן, שאי אפשר היה להישאר אליו אדיש. ומעבר לזה, השירים שלו הם חלק מהמרקם האמריקאי. ככל שנברתי באלבומים כחלק מעבודת הכנה לצילומי הסרט, גיליתי יותר שירים שקלטתי כמה הם זורמים לי בדם. וזה היה הכל מהכל, האזנתי לכל מה שיכולתי, אבל בפרט בפרק הזמן שבו אנחנו מתמקדים, בין השנים 1961-1965. האזנתי בנוסף לאלבומים מאוחרים יותר ולהכל התחברתי. במשך כל שלושת חודשי הצילומים הייתי בלי טלפון סלולרי כדי שאוכל לתת את מלוא תשומת הלב לתפקיד".

"ככל שנברתי באלבומים כחלק מעבודת הכנה לצילומי הסרט, גיליתי יותר שירים שקלטתי כמה הם זורמים לי בדם. וזה היה הכל מהכל, האזנתי לכל מה שיכולתי, ולהכל התחברתי"

האם לדעתך קיימת עכשיו רוח שיוצאת מהמוזיקה ומניעה לפעולה?
"אני חושב שכן, אבל ההבדל היה שבזמנו לא היה תקדים. המוזיקה נוצרה אז בצורה אותנטית על ידי כותבי שירים שנגעו בנושאים בוערים כמו ג'ואן באאז ופיט סיגר. כיום יש לנו יתרון או שמא הנחה צינית, שיש תקדים לכתיבת שירים ברוח הזמנים, ברמה כזאת שהקהל יכול להגיב בתמיהה ואפילו חשדנות מה באמת עומד מאחורי השירים. אני נוהג לשתף במוזיקאים שאני עוקב אחריהם ומאמין שמי שמחפש מידע עליי יודע במי מדובר. אבל עכשיו זה בעיקר הרבה מהחומרים המוקדמים של דילן. היצירות שלו הן על זמניות ושירים שלו כמו Blowin’ In The Wind או Times They Are A-Changin רלוונטיים מתמיד, אפילו שהם נכתבו לשקף את הלך הרוח בשעתו - אבל למשמעות התרבותית שלהם אין תאריך, וגם למאזינים חדשים הם יתנו תחושה של להאיר על המצב ולשרטט דרך קדימה".

איך היה לצלם את סצנות ההופעות כשאתה שר?
"בכל פרויקט שאני עובד עליו כשחקן, הראש יודע שאתה מגלם דמות וגם השחקנים האחרים שהם הקהל בסצנות כאלה. אבל הגוף לא בהכרח יודע שאתה מעמיד פנים. ואז אתה ממש נכנס לראש של הדמות ולחוויה באותו הרגע - ובפרט בהופעה בפסטיבל ניופורט, שהיא חלק משמעותי בסרט. לראות את הקהל מולי מגיב... אז באמת הרגשתי את הכבוד העצום להיות חלק מאותם רגעים בקריירה שלו.

"בסופו של דבר למדתי מוזיקה ודרמה כבר מהתיכון, אבל אני לא מגדיר את עצמי זמר. התאהבתי במוזיקה של דילן, ואיך אפשר שלא? לראיה, כל מיליוני המעריצים שלו מכל רחבי העולם. ולשחקן בשנות ה-20 לחייו כמוני, לצלול אל מעמקי הפואטיקה והרגש הללו, לא יכולתי ללמוד מאומן דגול יותר מאשר דילן. הכרתי אותו כאדם דרך מי שהוא כאומן. הרגשתי שעשיתי את העבודה שלי כמו שצריך, כי אחרת - מה בכלל כל הטעם של אורח החיים המאוד יוצא דופן שבו בחרתי? זה מוכרח להיות הכי טוב שאפשר".

לעג לחמאס במרומז - והסתבך

שאלאמה גדל במנהטן בבית דובר אנגלית וצרפתית. אביו, מארק שאלאמה, הוא עיתונאי צרפתי, ואמו - ניקול פלנדר - למדה את השפה באוניברסיטת ייל ועבדה בעבר בברודוויי. אמו היא ממוצא יהודי רוסי ואוסטרי, אף כי הוא עצמו לא מרבה לדבר על יהדותו הטכנית. אפילו לשאלה בריאיון האם הרגיש חיבור לדילן בשל הרקע היהודי הוא משיב בשלילה ולא מרחיב בנושא. ייתכן, אולי, ששאלאמה לא שש לדון בעניין בימים שבהם יהודים נרדפים ברחבי העולם, כאילו חזרנו לתקופה החשוכה של מלחמת העולם השנייה - או שמא הוא חושש להיכוות מאש הטוקבקיסטים, כפי שקרה לו בפעם הקודמת שבה נגע בעניין יהדותו.

זה קרה בשנה שעברה, כמה שבועות אחרי טבח 7 באוקטובר, כשהשחקן הצעיר הנחה בפעם השנייה בחייו את תוכנית הבידור האמריקאית Saturday Night Live. אחד המערכונים בהשתתפותו עסק במרומז במלחמה, עם לעג קל לארגון הטרור חמאס - ושאלאמה הואשם כי הוא צוחק על רצח עם.

ובחזרה לעץ השורשים - שמגלים כי מעץ תפוחים לא נופלים אגסים: סבו מצד אמו היה הסופר הארי פלנדר, שאחד מספריו עובד לסרט הקולנוע "אינטרמצו בפריז" מ-1961; דודו נורמן פלנדר הוא מפיק ובמאי שעבד על סדרות כמו "המשרד" ו"בנות גילמור"; ודודתו היא תסריטאית הטלוויזיה איימי ליפמן, שיצרה את "שולחן לחמישה" ונמנתה בין התסריטאים בעיבוד של HBO לסדרה הישראלית "בטיפול"; שאלאמה עצמו שיחק בעונה השנייה של "הומלנד", הגרסה האמריקאית של "חטופים" של קשת 12, בתור בנו המתבגר של סגן נשיא ארה"ב אשר נמצא בזוגיות עם בתו של ניקולאס ברודי (דמיאן לואיס).

שאלאמה התחנך באחד התיכונים היוקרתיים ביותר למקצועות הבמה בניו יורק, שבין בוגריו המפורסמים ניתן למנות את לייזה מינלי, אל פאצ'ינו, ג'ניפר אניסטון וניקי מינאז'. במהלך הלימודים הכיר את החברה הראשונה שלו, לורדס לאון, הבת של מדונה, והם היו זוג במשך כשנה. לאורך השנים נקשר שמו גם בשחקניות אייזה גונזלס ולילי רוז דפ, בתו של ג'וני דפ - אבל כל אלו הן נחלת העבר. בשנתיים האחרונות הצהובונים עוקבים אחר הקשר שלו עם קיילי ג'נר, או אם תרצו - המיליארדרית הצעירה, מעצמת האיפור, כוכבת הריאליטי או האחות של קים קרדשיאן.

הזוגיות המסקרנת של השניים מטריפה את אתרי הבידור מעבר לים - בעיקר כי היא יחסית מסתורית. השניים הצליחו לשמור על הזוגיות מתחת לרדאר די הרבה זמן, והשמועות על הקשר שנרקם התבססו בעיקר על תמונות פפראצי משותפות ושמועות מפיהם של מקורבים. עד כה הם לא צעדו יחד על השטיח האדום (אם כי, הם ישבו אחד ליד השנייה בשני טקסי גלובוס הזהב האחרונים ולא הסתירו את חיבתם לעיני המצלמות). ולמרות שחייה של קיילי מסוקרים 24/7 - הן בחשבון האינסטגרם שלה והן במצלמות שעוקבות אחריה לתוכנית הריאליטי שלה ושל משפחתה, שאלאמה לא נצפה בסביבה כמעט אף פעם. יש יאמרו שמדובר בזוגיות יח"צנית, יש יאמרו שמדובר באהבת אמת.

הפרסום סידר לשאלאמה חוזה פרזנטור עבור שאנל שהוערך ב-35 מיליון דולרים וכלל פרסומת שביים מרטין סקורסזה; וכן קמפיין עבור מותג שעוני היוקרה קרטייה וקולקציית נעליים שהיה שותף לעיצובה עבור נייק. כל זאת לצד לו"ז שכולל את סבב הריאיונות בשבועות האחרונים לטובת קידום "אנונימי לגמרי", כשבמקביל הוא מצלם את סרטו הבא Marty Supreme של הבמאי היהודי-אמריקאי ג'וש סאפדי. אחרי שגילם זמר אגדי, בסרט הבא הוא ייכנס לנעליו של שחקן הפינג-פונג מרטי רייזמן, שזכה בחמש מדליות ארד באליפויות עולם באמצע המאה הקודמת.

"לא ממש ידעתי שאני רוצה להיות שחקן עד שבגיל 13 עברתי למגמת הדרמה בתיכון, והכרתי דרך חיים מקצועית שלא ידעתי שהיא אפשרית", הוא נזכר. "גדלתי בין שחקנים שחיו ממשכורת אחת לשנייה. זאת המציאות במרבית הענף וגם עבורי זה היה ככה בתחילת הדרך כשאתה תופס ג'וב של תפקיד קטן או פרסומת. ואז בתיכון הבנתי שזה שונה לגמרי, ורחוק אפילו מהתדמית הנוצצת של שטיחים אדומים. משחק הוא מקצוע רציני שדורש מאמץ ועומק, וכשאתה באמת טוב בו אתה עובר סוג של תרפיה לנפש, מבלי שזה יישמע כמו איזו קלישאה זניחה.

"לא ממש ידעתי שאני רוצה להיות שחקן עד שבגיל 13 עברתי למגמת הדרמה בתיכון, והכרתי דרך חיים מקצועית שלא ידעתי שהיא אפשרית"

"למזלי, אחרי שסיימתי את הלימודים ודרך קשרים עם מורים מהתיכון והמסלול האקדמאי שבו בחרתי, הייתי בר מזל להתחיל את הקריירה מוקדם. נשרתי מהקולג' כשלוהקתי לתפקיד בסרט 'בין כוכבים' של כריסטופר נולאן, ומשם חיפשתי פרויקטים עצמאיים כי רציתי תפקידים עם יותר בשר, הזדמנויות שיעזרו לי לבסס את מעמדי כשחקן צעיר. ואני משתדל לתאר זאת בענווה, אבל כבר עבדתי עם במאים מעולים כמו גרטה גרוויג ודניס וילנב. מבחינתי אני כל הזמן ממשיך להתקדם צעד ועוד צעד, ומתאמץ לבחור את הסרט הנכון הבא עבורי. יש לי נטייה לתחרותיות".

נראה שאתה בוחר נכון, ההצלחות והמועמדויות הולכות וגוברות.
"אני יודע אובייקטיבית שיש המון שחקנים עולים, בני גילי ומוכשרים מאוד, עם חלקם למדתי בתיכון. הם עושים חייל בתעשייה. ומאידך ישנם רבים שעדיין לא פרצו. כולנו מתחרים על הזדמנויות מעטות שיש לשחקנים עולים ומהמקום הזה צצה לעתים חרדה מסוימת, כי המקצוע הזה יכול להיות מאוד מבהיל. וכשישנם יותר פרויקטים ויותר תפקידים זאת תחושה טובה ששוק הקולנוע בריא ועובד. מבחינתי כל עוד אני ממשיך לעשות מה שאני אוהב, זה החלום".

האם אתה מדמיין לעצמך מורשת אומנותית כמו של דילן?
"הוא בהחלט מעורר הערצה, בטח כמי שהתחיל בגיל צעיר ובנה את עצמו בקצב שלאחרים לוקח עשרות שנים. הכל מתחיל בלסמוך על האינסטינקטים. הוא הבין את זה מהר וידע מה עליו לעשות. לגמרי לקחתי ממנו השראה".