"לא היינו צריכים לשחק פחד, באמת פחדנו"

"שתי אצבעות מצידון", שיציין עוד מעט 40 שנה לצאתו, הפך לאחת היצירות המזוהות ביותר עם מלחמת לבנון הראשונה. סרטו של אלי כהן משנת 1986 לא היה עוד סרט מלחמה שגרתי - הוא צולם בחלקו בתוך לבנון, בזמן שהלחימה והשהות הישראלית שם עוד היו בעיצומן, והופק באופן חריג על ידי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל, כשמטרתו הייתה להוות סרט הסברה פנים צה"לי שמלמד על שקורה מעבר לגבול בזמן אמת. בסופו של דבר התקבלה החלטה להפיץ את הסרט מסחרית - והוא מיד זכה להצלחה מסחרית מסחררת.

עצם מעורבותו של צה"ל בהפקה עוררה בזמן אמת ביקורת, והתייחסות אל הסרט כתעמולה. אך ההצלחה בקרב הקהל - כשהוא ממוקם כיום במקום השישי ברשימת הסרטים הישראליים הכי נצפים בכל הזמנים - נתנה ל"שתי אצבעות מצידון" מעמד של קאלט (לא מעט גם בזכות שיר הנושא המפורסם בביצועו של בועז עופרי). והיום, 40 שנה אחרי, כשהגבול הצפוני שוב טעון, וחיילים ישראלים עדיין נופלים בלבנון, קשה להתעלם מכמה שהסרט הזה נותר חי ורלוונטי.

במרכז העלילה עומד גדי, בגילומו של רוני פינקוביץ' ז"ל, קצין צעיר ומצטיין שזה עתה סיים את קורס הקצינים ומגיע ללבנון כדי לפקד על מחלקה בגדוד 13 של גולני. הוא נכנס לתפקיד לאחר שמפקד המחלקה הקודם, בועז, נהרג. במקום קווי חזית ברורים הוא פוגש מרחב של כפרים עוינים, בריתות משתנות, אוכלוסייה אזרחית, מארבים, מיליציות מקומיות ודילמות מוסריות שאין להן תשובה פשוטה. דרך חיי היום-יום של הלוחמים, הסרט הציג לקהל הישראלי את הכאוס הלבנוני כפי שנחווה בשטח. לצד גדי בלטה במיוחד גם דמותו של ג'ורג'י המטוליסט, החייל הפשוט שגילם אלון אבוטבול ז"ל, תפקיד שסייע להפוך אותו לאחד השחקנים הבולטים בדורו.

לאחר מותם של פינקוביץ' בתחילת העשור ושל אבוטבול בקיץ האחרון, אחד מהשחקנים הראשיים היחידים ב"שתי אצבעות מצידון" שנותרו בחיים הוא שאול מזרחי - מי שזכה עשור לאחר מכן בפרס אופיר על תפקידו בסרט "זהר", שבו גילם את זוהר ארגוב. "לא דובר על סרט שייצא החוצה", הוא מספר כעת בריאיון ל-mako, "דובר על זה שיהיה מין רקע למתגייסים שנכנסים ללבנון בראשונה. שיבינו את המציאות המורכבת בלבנון, מה אנחנו עושים שם בכלל, מי נגד מי". לדבריו, באותם ימים איש לא חשב על הצלחה מסחרית או על מעמד קאלט עתידי. "עשינו את זה בסבבה, בכיף, כי אמרנו שהמלחמה מתמשכת, וזה יעזור למי שצריך להגיע".

גם הדרך שבה נבנה הסרט הייתה רחוקה מאוד מהפקה רגילה, משום שהוא נולד מתוך מציאות שלא הפסיקה להשתנות. "זו הייתה מציאות מאוד מורכבת", נזכר מזרחי. "יכול להיות כפר אחד שהוא שיעי, ולידו כפר אחר שנלחם איתו. היית צריך לדעת איך לתמרן בין שניהם ואיך להיזהר מהם".

לפי השחקן, גם התסריט נבנה תוך כדי תנועה. "לא באמת הייתה עלילה ברורה. היינו מתכנסים כל לילה, או לפנות בוקר, ואומרים - 'אוקיי, מה הסיטואציה שמצלמים היום?', ואז חושבים איך זה מתחבר עלילתית, כי בכל זאת צריך סיפור שיחזיק את הסרט. הוא פשוט התפתח מיום ליום". אבל החלק החריג באמת היה, כאמור, עצם הצילומים בתוך לבנון: לא תפאורה, לא אתר צילום חלופי, אלא כפרים אמיתיים בתוך מציאות מבצעית. "זה משהו די הזוי", מודה מזרחי, "אם הייתה סצנה של סיור, אז היינו יוצאים לסיור אמיתי. אתה לא יכול להגיד בלבנון 'זה לוקיישן'. פשוט לוקחים כפר, אומרים 'יאללה, זה הכביש שעובר באמצע הכפר, בואו נפתח את הציר הזה כמו שעושים באמת'".

עוד מסביר מזרחי כי גם הגבול שבין משחק למציאות היטשטש בשטח. "אם אני הייתי בראש הכוח, אז הייתי בראש, עם מחסנית בפנים. בחלק מהמצבים גם עם נשק דרוך. כי אם היה קופץ מישהו, מה הייתי אומר לו? 'קאט'?". מזרחי מוסיף שגם המשחק עצמו קיבל ממד אחר: "אתה נמצא בסכנה, אתה שם, בתוך לבנון. לא היינו צריכים לשחק פחד, באמת פחדנו".

הטשטוש בין סרט למציאות הוליד גם לא מעט רגעים אבסורדיים. באחת הסצנות, הכוח עוצר רכב של מקומי בכפר לצורך צילום, אלא שבעל הרכב היה בטוח שמדובר בחיפוש אמיתי. "פתאום הוא שומע 'קאט', רואה שכולם חוזרים להתחלה, ואז עוד פעם 'אקשן'", נזכר מזרחי. "בפעם השלישית הוא כבר הבין שזה סרט. אני שואל של מי האוטו, והוא כבר מסדר את הבלורית, שם סיגריה בזווית הפה ומשחק אותה ג'יימס דין".

"אתה מבין? בגללך הפסדתי בהתערבות"

למרות שהתחיל כיוזמה פנימית, "שתי אצבעות מצידון" הפך כאמור ללהיט קופתי נדיר עם מאות אלפי צופים. "עשינו שגר ושכח", אומר מזרחי, "חשבנו שזה יישאר בתוך המערכת". לדבריו, הקהל הגיע לבתי הקולנוע גם מסיבה עמוקה יותר: כמעט כל בית בישראל הכיר מישהו ששירת בלבנון. "אנשים באו לראות איפה הבן שלהם היה, איפה הבעל היה, איפה הם עצמם היו".

ההד הציבורי חצה גם את גבולות ישראל, כשהסרט הוזמן לפסטיבל קאן ועורר שם סקרנות גדולה. עבור הקהל והתקשורת הבינלאומית, עצם הרעיון נשמע כמעט בלתי נתפס - צבא שמפיק סרט עלילתי בזמן שמלחמה עדיין מתנהלת, ועוד כזה שמציג את חיי החיילים בשטח. "זה מאוד עניין אותם", מסביר מזרחי, "איך ייתכן שצבא עושה סרט? מה הולך פה?".

מזרחי זוכר כי לא מעט מהדיונים סביב "שתי אצבעות מצידון" עסקו לא רק בתוכן שלו, אלא בעצם קיומו. בעולם היו רגילים לכך שמלחמות מעובדות לקולנוע רק שנים אחרי שהסתיימו, עם מרחק רגשי ופוליטי מסוים. "אמרתי להם, תבדקו כמה זמן לקח לאמריקאים לעשות סרטים על וייטנאם. פה עשו את זה תוך כדי מלחמה", הוא מסביר, ומספר כי גם הקרנת הבכורה של הסרט נחרטה בזיכרונו כרגע בלתי נשכח. באולם ישבו בכירי מערכת הביטחון, ובהם גם יצחק רבין, שכיהן אז כשר הביטחון. "אמרו לנו לעלות לבמה, ואז הבנתי שגם רבין שם", הוא מספר. "הוא עלה, נתן לי צ'פחה ואמר: 'אתה מבין? בגללך הפסדתי בהתערבות'". מתברר שרבין התווכח במהלך הסרט מי מהמשתתפים הוא חייל אמיתי ומי שחקן, והיה משוכנע שמזרחי הוא קצין של ממש. שנים אחרי, מזרחי עדיין זוכר את הרגע ההוא בחיוך.

"לקראת סוף הסרט, הדמות שלי אומרת 'אני מקווה שלא נצטרך לחזור לפה', ולצערי חזרנו", אומר מזרחי כשהוא מביט על לבנון של אז מול לבנון של היום. אבל השחקן מדגיש עד כמה המציאות בכל זאת השתנתה: "חיזבאללה לא היה שם בתחילת המלחמה. כשנכנסנו היו כפרים שזרקו עלינו אורז, כי שחררנו אותם ממי ששלט שם קודם. מה שהיה אז משהו מקומי, הפך למפלצת אזורית".