בטריילר לסרט החדש של ג'אד אפאטו "Trainwreck" מראיינת גיבורת הסרט רופא ספורטאים שיכול להתחבב עלייך בחיים שמחוץ לסרטים הוליוודיים. די מהר ככל הנראה הם מבלים את הלילה יחד (כלומר ישנים יחד, באותה מיטה, אחרי הסקס). "מה, היית כל כך שיכורה?" שואלת אותה חברתה ביום שאחרי. אבל האלכוהול, כך היא מספרת, זרם בכמות סבירה פלוס, לא יותר. לא הרבה זמן אחר כך הוא מתקשר. "למה הוא מתקשר אלייך?", החברה מזדעזעת שוב, "הרגע עשיתם סקס!". אחרי שמתברר שהוא התקשר ממש מתוך כוונת תחילה, ולא פשוט ישב על הפלאפון בטעות, צועקת החברה "תנתקי! הוא כנראה חולה נפש", ומוסיפה "אני קוראת למשטרה".
לא עושים אהבה, מזיינים
אז זוהי תמונת המצב של ולנטיינז 2015. לא פלא שבמקום לבבות ופרחים מוכרים לנו השנה מחבטי הצלפה דו צדדיים מסדרת אביזרי המין של "חמישים גוונים של אפור". מה שטוב לכריסטיאן גריי – "אני לא עושה אהבה, אני מזיין" – וגו'. כאילו צריך להיות סדיסט שמחזיק בבית מרתף עינויים כדי לרצות לברוח לישון לבד (מה שנקרא, כמה מיזיזיי הטובים ביותר). אם פעם מחויבות ארוכת טווח היתה מלחיצה, ודי בצדק, חייבים להודות, היום גם לחלוק מיטה ללילה נשמע מופרך. האם אחרי שהרגנו את המונוגמיה וקברנו אותה בחצר, הגיע הזמן להיפטר גם מהאינטימיות לרגע?
ובכן, הפתרון לבעיית הפחד ממחויבות מגיע בסרטו החדש של מייקל מאן, "בלקהאט" (עולה אצלנו בעוד שבועיים), שגיבורו ניק האתאוויי (כריס המסוורת') משוחרר מהכלא כדי לעזור לרשויות ללכוד פושע סייבר בינלאומי מרושע במיוחד, ועל הדרך קושר את גופו (השרירי, העצום, החטוב, האוסטרלי) ואת נפשו השברירית (כי זה מה שיש מתחת למלא שרירים בדרך כלל) בבחורה סינית חיננית שלא ממש דוברת אנגלית וכשהיא כן דוברת היא נשמעת קצת מונגולואידית.
השליכו אותם לצינוק
אני מתעלמת באלגנטיות מהצילומים המרהיבים הפרושים בפני, מהלוקיישנים עוצרי הנשימה ומהקרבות הריאליסטיים המתחוללים על המסך (סרט כיפי לאללה, אגב), ומתרכזת במה שחשוב. "סליחה, זאת לא קצת חוצפה שבשנייה שהם שוכבים הם כבר יחד לנצח נצחים, מסוחררים מרוב אהבה? הם הרי לא החליפו ביניהם יותר מחמש מילים עד עכשיו", אני אומרת לבחור שיושב לצדי, אחד הרבה פחות שרירי ואוסטרלי, שבורח בבהלה כבר לא מעט שנים ממיטות נשים שוות בהרבה מהמונגולואידית. התשובה שאני מקבלת היא "מה את רוצה, הוא היה בכלא מלא זמן, לא נגע באישה כבר שנים".
כן, המענה לבעיית המשכיות המין האנושי יכול להגיע גם באמצע סרט אקשן עתיר באלימות ודל במילים שמפגיש בין אוסטרלי לסינית בהונג קונג על רקע האמרת מחירי סויה נכלולית. כל מה שאנו זקוקים לו הוא כליאה במתקן שמור למשך זמן ממושך, רחוק מכל השפע הגופני שמציעים החיים האורבניים המודרניים. תכניסו את כריסטיאן גריי לבית הסוהר, אחר כך נראה אם הוא לא מסכים לישון באותה מיטה עם אנסטסיה סטיל. האזיקים בדרך לכלא הם רק בונוס.
עוד בערוץ התרבות: