"כמעט הקרבתי את החיים שלי בשביל מדינת ישראל. הייתי בתופת, בתוך הגיהינום"

ליהונתן סודאי היה חלום ילדות - להיות שחקן. הוא צפה בכל הטלנובלות הישראליות, החל מ"לגעת באושר" ועד ל"אהבה מעבר לפינה", ממתין לקרדיטים שבסוף כל פרק, ודולה משם את שמות המלהקים וסוכנויות השחקנים. אבל אז החיים קרו, וכמי שגדל באילת והרגיש שאין לו יותר מדי ברירות, הוא כיוון ללכת בדרכו של אחיו הגדול ולהיות עורך דין. כי למי אכפת מחלום הילדות שלך כשצריכים להתפרנס?

"גדלתי באמא של הפריפריות, הייתי לוחם בצבא ואחרי זה עבדתי בביטחון - אז לא היה לי יותר מדי קשר למשחק", הוא מסביר בריאיון ל-mako, "בלי חלומות גדולים, הייתה לי איזו דרך סלולה כמו אחי. אבל בגלל כל מיני אירועים שעברתי בחיים שלי, וגם מי שאני - אני בן אדם כזה שאם אני לא עושה את מה שאני אוהב, אני נכבה".

אוקיי, אז מה בסוף שכנע אותך ללכת בעקבות החלום?
"בגיל 26 נשבר לי הלב. מישהי עזבה אותי, ואיכשהו התגלגלתי לסטודיו למשחק שפתחו באילת. ישבתי שם, אני זוכר, כולי שבור, מסתכל מסביב ואומר, 'וואו, הגעתי הביתה'. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. זה באמת משהו שבער בי עוד מילדות".

אז למה לא הלכת ללמוד משחק עוד לפני שנשבר לך הלב?
"החיים בפריפריה לא מאפשרים... סליחה, כן? יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אילת. אין שם יותר מדי אפשרויות לילדים להגשים את עצמם. אני זוכר שאמרתי להורים שלי שיוציאו אותי משם. אבל זה לא פשוט. אתה יודע? תל אביב נראתה לי אז כמו ניו יורק".

אבל כמו בכל סרט טוב על לב שבור וחלומות גדולים, בסוף - הגיבור מצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית (או את גבולות הפריפריה, אם תרצו) ולחיות את החיים שתמיד חלם עליהם העיר הגדולה, והכל בזכות אדם אחד שהאמין בו. "אחרי הלימודים בסטודיו באילת אמרתי למורה, ירון לוי סבג, שאני רוצה ללכת למכינה של בית ספר למשחק. הייתי אחרי צבא, עברתי מלחמה, כבר נהייתי מעוצב נפשית ואמרתי שאני רוצה לנסות כדי שלא אקום בגיל 30 ואתחרט על מה שלא עשיתי. אז הוא אמר לי, 'לא, אתה הולך ללימודים מלאים של שלוש שנים'. עכשיו, לא היה לי שום רקע או ניסיון, לא עשיתי סדנאות, לא גדלתי כמו החבר'ה האלה במכינות למשחק - איך אני אבוא לשלוש שנים של לימודים בבית ספר למשחק? אתה יודע כמה אנשים מנסים להתקבל לניסן נתיב?".

כמה?
"מאות, בכל שנה - ומתקבלים רק 18. תשעה בנים ותשע בנות. זה המובחרים של המובחרים. בסופו של דבר, אחרי שהתכוננתי, הלכתי לבחינות ופתאום אני קולט שאני עובר עוד אודישן ועוד אודישן - עד שהתקבלתי. עכשיו אני יכול להגיד שמאז, החיים שלי השתנו. הכל מכוון".

ותודה לעדן פינס

אז אחרי ששיחק בעונה השלישית של "שבאבניקים" ובסדרה "קורדרוי", ובתור המצטרף הטרי לצוות המסתערבים של "פאודה" בעונה החמישית - אפשר לומר שהחיים שלו, טפו טפו טפו, בהחלט השתנו. עכשיו הוא גם מגיע גם למסך הגדול בסרט החדש של דובר קוסאשווילי "כסף קל", שבו הוא מככב בתפקיד הראשי לצד השחקן אורי פפר, הזמר והתופעה אביהו פנחסוב וגם הדוגמנית והמגישה עדן פינס.

"כסף קל" עוקב אחר סוזי (סודאי) הבטלן השכונתי שמנסה לעקוץ זוג צפונבונים שקנו דירה בדרום תל אביב ולגרור אותם לקומבינת פיצולים. הוא אוסף חבורה צבעונית במיוחד לביצוע הפיצול - ובדרך מסתבך עם כל העולם וגם מתאהב בריטה (פינס), אבל מן הסתם שאין לה שום עניין בקומבינטור המפוקפק. "סוזי הוא חתול רחוב שחי, גדל ונשם בדרום תל אביב", מסביר סודאי על הדמות שלו. "הוא בחור מעט נכלולי עם חיוך של ג'וקר שיודע לעשות כסף. הוא מתקן תריסים, סוחב מכונות כביסה, עושה כל דבר בשביל היומית שלו, אבל מה? הוא לא אוהב לעבוד קשה".

איך זה להיכנס לדמות של אדם נכלולי?
"אני אגיד לך מה, היה לי את המאסטר ששמו בישראל דובר קוסאשווילי. ישבנו שעות על גבי שעות וממש פענחנו את זה, חשבנו איך הסרט יכול להיראות סרט בורקס קומי, כיפי וקליל. חפרנו בסוזי - מאיפה הוא? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? זו הייתה עבודה מאתגרת. דובר לקח כל סצנה למחוזות פיזיים ונפשיים, ברמה שבסוף הצילומים הוא גם אמר, 'היה לי את יהונתן, שרכבתי עליו כמו סוס בשביל להביא את הדבר הזה'.

"היה לי כיף, זה היה מדהים, תפקיד ראשון שלי - תפקיד ראשי. היה לי מאוד מלחיץ בהתחלה, הרגשתי את כובד האחריות. שיתפתי פעולה עם שחקנים כמו אורי פפר, לבנה פינקלשטיין ושמוליק לוי - אנשים שגדלתי עליהם. פתאום אני צריך לסחוב סרט קולנוע כשדובר יושב על המוניטור".

נשמע מלחיץ.
"תוך כדי תנועה הבנתי שאם אני לא חי את זה באמת, אז זה לא עובר. זו הייתה תקופה ממש... אני עברתי מסע, מסע משוגע ומטורלל. הייתי גם בתחילת שנה ג' (בלימודי המשחק - ג.מ) ולא היה לי ניסיון בסטים וכאלה. אז אני ממש צללתי וחייתי את סוזי גם מאחורי הקלעים, בתוך המסע המשוגע הזה שנפרס על פני חודש וחצי של צילומים. אחרי זה לקח לי זמן להרפות ולחזור ליהונתן".

"בתחילת שנה ג' שלחתי איזה אודישן מבלי שידעתי למה זה - חוץ מזה שזה סרט של דובר קוסאשווילי, ובאמת שלא השקעתי באודישן - ופתאום התקשרו ואמרו שיש לי מאצ'. ואני כזה, 'מה?!'"

מי שעוד לקחה את התפקיד ברצינות היא הכוכבת שלצידו, עדן פינס - שאפילו למדה בוכרית כדי להתחבר לעדה של דמותה. "הייתה לנו כימיה מטורפת כבר מהמאצ'", אומר סודאי, "היא פרטנרית מדהימה. היא מגיעה לסט ומרימה את כולם. עדן משלנו, אין לה שום פוזה - וגם המצלמה אוהבת אותה. נעשינו חברים טובים גם מאחורי הקלעים, ואני חושב שעדן ממש הרימה אותי בסרט".

היית צריך שירימו אותך?
"תראה, אני משחק בסרט של דובר, עם שחקני על - ועוד בתפקיד הראשי. בראש שלי, אני עדיין הילד האילתי שחולם להיות שחקן, הילד שבא בגיל 27 לעיר הגדולה בשביל ללמוד משחק ופתאום אני מביא תפקיד כזה. אז כן, הייתי בפאניקה ועדן הייתה הבן אדם הנכון במקום הנכון. היא הרימה לי ואמרה לי, 'יהונתן, אתה כוכב, אתה סטאר', וכשהיו לנו טייקים משותפים, היינו מחזקים אחד את השנייה. עדן באמת נתנה לי כוחות אדירים בסרט הזה, לצלוח את הצילומים וגם ליהנות מהדרך. יש לה חלק מאוד חשוב בדרך הזאת".

ואם כבר הרמות ונפילות - מה קורה כשאתה לא עובר אודישנים?
"שמע, אני בן אדם מאמין. אני תמיד מסתכל אחורה ורואה את הדרך שעשיתי - וגם המהמורות בדרך הובילו לרגעים האלה. אז גם אם אני מקבל עשרות פעמים 'לא', אני עדיין אומר לעצמי שאני יכול. ברוך השם, דברים קורים, והנה תראה - בתחילת שנה ג' שלחתי איזה אודישן מבלי שידעתי למה זה - חוץ מזה שזה סרט של דובר קוסאשווילי, ובאמת שלא השקעתי באודישן - ופתאום התקשרו ואמרו שיש לי מאצ'. ואני כזה, 'מה?!'.

"לימים, דובר סיפר לי שכשהוא ראה את האודישן שלי לסוזי - אחרי שראה עשרות שחקנים, חלקם מאוד מוכרים בתעשייה, שחקנים מוכשרים בטירוף - אז אחרי שראה אותי, דובר התקשר לכותב הסרט ישראל ברייט, ואמר לו 'אלוהים אוהב אותך, מצאנו את סוזי'".

אתה חושב שאתה מביא איתך פן אחר כשחקן שגדל באילת?
"אני מצאתי איזושהי ייחודיות בזה שאני אילתי. יש לי דיבור שהוא קצת שונה, אני לא מה שרואים, ומצאתי את הייחודיות שלי דווקא מהמקום הזה. כן, אני מזרחי וקצת ערס, אילתי. אני יכול לעשות בתור אילתי ערס מונולוג של המלט. עם זאת, השד העדתי זה לא משהו שהשפיע עליי, תמיד העפתי את זה ממני. אני בונה מורשת משלי. אני כמובן נאמן לשורשים שלי ושמח וגאה בהם, אבל גם אמא שלי - שהיא אלג'יראית שגדלה להורים שלא היה להם הרבה, וחוותה את השד העדתי בילדות שלה, הייתה אומרת לי תמיד 'יהונתן, אתה לא תיתן למה שאנחנו עברנו להשפיע עליך'.

"בוא שמע קטע: לפני שהלכתי לאודישן האחרון לניסן נתיב, עמדתי מול המראה והיו עליי שרשרת וצמידים. אני מסתכל על עצמי ומתחיל להוריד את התכשיטים, ואז, בעודי עושה את זה, אמרתי לעצמי 'לא, לא, אתה לא עושה את זה, יהונתן'. החזרתי את הצמידים, החזרתי את השרשרת, וזה אני. באתי כמו שאני, במאה אחוז שלי. זה יהונתן סודאי, שלא מסתתר מאחורי שום מסכה - והתקבלתי. מאז אני רץ עם הדרך שלי".

לצד דורון קביליו ועידן עמדי

והדרך עודנה נמשכת: בימים אלו, כאמור, הוא מצטלם לעונה החמישית של הסדרה המצליחה "פאודה" בתור המסתערב החדש. "אני יכול לומר שהדמות שלי מביאה אנרגיה", הוא מגלה. "באתי לעומרי גבעון הבמאי ושאלתי אותו מי אני, והוא אמר לי: 'אתה דנינו מאילת'. הוא בעצם הלך עם הסיפור שלי ועשינו התאמות".

"יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אילת. אין שם יותר מדי אפשרויות לילדים להגשים את עצמם. אני זוכר שאמרתי להורים שלי שיוציאו אותי משם. תל אביב נראתה לי אז כמו ניו יורק"

המסתערבים עברו אי-אלו דברים בסוף העונה הקודמת.
"אז עכשיו האופי של דנינו הוא כזה שהיה לחבר'ה בעונה הראשונה. הוא מביא איתו משהו אנרגטי, חדש, לפני שהם עברו את מה שהם עברו. דנינו הוא מצחיק וקצת עוקצני, הוא מביא איזה פלפל, וגם הוא עובר דברים שם".

איך היה להצטרף לצוות?
"זה באמת הדבר שהכי חלמתי עליו. לפני כמה שנים, עוד לפני שבכלל הצטרפתי לסוכנות של זוהר יעקובסון והייתי שולח כל מיני אודישנים, הציעו לי לעשות תפקיד קטן בעונה הרביעית. ברור שרציתי - מי לא ירצה? הבעיה היא שלא רצו לשחרר אותי מהלימודים בשביל תפקיד קטן, וגם אני פתאום התחלתי לחשוב לעצמי שעם כל ההתלהבות - אני יכול לעשות תפקיד יותר רציני, עם יותר בשר. הסברתי את זה למלהקת, ואז היא חזרה אליי והציעה לי תפקיד גדול יותר. כשהיא שלחה לי את הטקסט, גיליתי שבסוף הפרק הדמות שלי אמורה לקבל כדור בראש. הייתה לי צביטה בלב ואז שלחתי למלהקת הודעה נוספת".

בשלב זה של הריאיון, סודאי מחפש בארכיון של הוואטספ את אותה התכתבות, ומציג לי את ההודעה כלשונה: "יעל היקרה, בגלל שאני שחקן מתחיל ויש לי שאיפות גדולות למקצוע ואני באמת מאמין בכישרון שלי, כי מבחינתי זה הדבר הכי חשוב שיש, אז חשבתי על זה וקראתי שוב ושוב את הדמות, וברגע שהיא נהרגת אחרי סצנה וחצי זה יכול למנוע ממני בעתיד אולי להיבחן לתפקיד יותר גדול בפאודה, לכן אעדיף לוותר על הדבר הזה, מטורף ככל שיהיה. יכול להיות שאני טועה אבל אני חייב ללכת אחרי האינטואיציה שלי". "פה סגרתי את השיחה", הוא אומר היום.

פאסט-פורווד ארבע שנים קדימה, סודאי מקבל הודעה שבצוות של דורון קביליו מחפשים מסתערב חדש. "שלחתי את האודישן ואחרי שבועיים הודיעו לי שהתפקיד שלי. אני אומר לך, עד עכשיו אני לא מאמין. כאילו, מצד אחד אני לא מאמין ואומר 'וואו, איזו זכות!', מצד שני - אני דווקא כן מאמין כי עובדה, הלכתי אחרי האינטואיציה שלי".

איך הגבת כשהודיעו לך שהתקבלת?
"השתוללתי. לא הבנתי בכלל מה קורה. שאלתי את המלהקת, 'את בטוחה?', הרי שלחתי רק אודישן מצולם, זה לא הגיוני. אבל זה קרה ואני אומר תודה לקדוש ברוך הוא. זה מזל. יש לי מזל גדול".

איך קיבלו אותך?
"כאילו שאני חלק מהם. זה חבר'ה שרצים ביחד 10 שנים, אני ראיתי אותם כשהייתי בצבא ופתאום אני איתם על סט מחזיק נשק, חלק מהצוות. זה מטורף. זה באמת כבש את הלב שלי, אני יושב לאכול צהריים עם דורון בן דוד ויעקב דניאל זדה, ואנחנו כמו חבר'ה ממילואים. האווירה כיפית נטולת פוזה. אפילו קצת מסתלבטים על המסתערב החדש, אבל שתדע שאני יוצא מהצילומים מואר".

צלקת.

על הנושא הבא של הריאיון הוא עונה בפתיחות מרשימה, חרף העובדה שקשה לו לדבר עליו. זה ניכר בקולו, זה ניכר מהתשובות שלו - וגם הוא עצמו מודה בזה: שירות מילואים כלוחם. שאלתי אותו איך זה עבורו לצלם סצנות מלחמה רגישות, כחלק מהתסריט ב"פאודה", בתור מי שהיה לוחם - ועוד אחרי 7 באוקטובר. "זו שאלה מדהימה", הוא משיב, ומספר: "הייתי לוחם בצנחנים ונלחמתי במבצע צוק איתן. לאורך השנים סחבתי את זה איתי, וגם באופן כללי את הצבא. ב-7 באוקטובר הייתי באילת והתעוררתי כמו כולנו לזוועות. יום אחרי, הקפיצו אותי והגעתי לחבר'ה שלי בימ"חים (יחידת מחסני חירום). אקצר את הסיפור כי זה משהו שגם לי קשה עדיין לעסוק בו, זה עדיין כואב לי באיזשהו מקום.

"כנראה שלאורך השנים החבר'ה שלי והמפקדים ראו את מה שהרגשתי - כנראה שהקרנתי את זה החוצה - שכבר לא יכולתי. לא יכולתי נפשית. הייתי מגיע למילואים, שם עליי מדים ונשק, והייתי מרגיש לא... היה לי קשה. כשהייתי נכנס רציתי רק לצאת משם, וכשהייתי חוזר הביתה היה לוקח לי זמן לשנות, הרגשתי שאני הופך את העור שלי ושאני צריך להתגבר על קשיים נפשיים. אני לא רוצה לקרוא לזה פוסט-טראומה כי מי אני? יש שם עשרות אלפי פוסט-טראומטיים שחוו דברים, אבל חוויתי איזה משהו אישי כזה, היה לי קשה.

"ואז כשהקפיצו אותי בבוקר שאחרי השבת השחורה, ושאלתי את המ"פ שלי מה לעשות, אז הוא אמר לי, 'שב, תנוח, אחי'. אני כזה, 'מה תנוח? מלחמה, טירוף, זוועות, מלחמת קיום, מה קורה? מה אני עושה? דבר אליי'. הוא ענה לי, 'עזוב, תעשן סיגריה'. ואני לא מבין, תביאו לי נשק! אז המ"פ שאל אותי, 'אתה רוצה שוב להיכנס לעזה?'. עניתי לו שכן, בלי לחשוב. הוא פשוט הסתכל עליי, אמר לי 'אני אוהב אותך', ואני חושב שבאותו רגע שנינו הבנו, ובאותו רגע נאמר מה שלא רצינו להגיד בקול. כל הפלוגה ירדה לשטח ואני ישבתי שם והרגשתי שאם אני נשאר עוד יומיים במקום הזה, אני מתאבד".

"כל הפלוגה ירדה לשטח ואני ישבתי שם והרגשתי שאם אני נשאר עוד יומיים במקום הזה, אני מתאבד"

וכאילו שזה לא הספיק, באותו שבוע נודע לו כי החבר הכי טוב שלו, דור מלכה, נרצח בנובה. "יצאתי ללוויה ולא יכולתי לחזור", הוא משחזר. "אמרתי למ"פ שאם צריכים אותי אז שיסמסו לי, והוא ענה לי שניפגש לבירה כשהכל ייגמר. זה גמר אותי. פתאום הרגשתי שלא צריכים אותי, הרגשתי חלש, הרגשתי שאני כלום. ישבתי בבית והתחרפנתי. הייתי עצבני, לא אכלתי וכל היום רק עישנתי סיגריות וחיפשתי את עצמי. הייתי אבוד במשך תקופה, אבל חזרתי לטיפול ומתוך השבר נולדתי מחדש".

וואו.
"כן. אני לא מתבייש להגיד שאני מטפל בעצמי מדי שבוע, אני הולך לשיחות ואני נובר ולומד איך להתמודד ואיך לכאוב ולהכיר במציאות. התחלתי להבין שאותו יהונתן של גיל 21 הוא לא יהונתן של גיל 30 ופתאום עכשיו לקחת חלק ב'פאודה' ולשחק באותן סצנות, עם קשר ישיר ל-7 באוקטובר, זה כמו מעין סגירת מעגל עבורי".

אתה מרגיש שבעקבות זה אתה יכול להתמודד יותר ברגישות בצילומי סצנות קשות?
"אני חושב שזו זכות עכשיו שפתאום אני עושה את זה ומספר את הסיפור של אותם הגיבורים. אני לא לוקח את זה באופן אישי אליי, ליהונתן ולמשבר שלי, אלא דווקא משתמש בזה ככוח, כי התפקיד שלי הוא לספר את הסיפור.

"אני רוצה להוסיף משהו", הוא אומר לבסוף, "אני אדם פטריוט, ציוני, ואני הולך עם המנטרה של 'ואהבת לרעך כמוך', לא משנה באיזה צד אתה של המפה. אז כן, יש לי את הדעות והמחשבות שלי, אבל אני נלחמתי בשביל המדינה הזאת, כמעט הקרבתי את החיים שלי בשביל מדינת ישראל. הייתי בפנים, בתוך הגיהינום הזה, בתופת. איבדתי חברים. אני שומע על אנשים שעוזבים וזה כואב לי, באמת כואב לי. אני אומר את הדברים האלה מעומק נשמתי.

"אנחנו מדברים ויש לי פה מדבקות, סטיקרים של האחים שלי, ואני מדבר וזה מציף אותי. האחים שלי דבוקים פה על המקרר, והתמונות שלהם פה - אז מי אני בכלל? מי אנחנו? ילדים שהקריבו את החיים שלהם. אני באמת שואף שנהיה מאוחדים, שנבין איפה אנחנו חיים. במה אנחנו מתעסקים? זה משגע אותי. אני מתפלל לטוב".