עוד לא ראיתי את קריסטן סטיוארט מגלמת את הנסיכה דיאנה ב"ספנסר". גם לא את ג'סיקה צ'סטיין נכנסת לנעליה של תמי פיי, או את אחת מהאחיות חיים בחדש של פול תומאס אנדרסון. אבל כן ראיתי את "בית גוצ'י", ויש לי דבר אחד להגיד לכם: ליידי גאגא רוצה את האוסקר הזה. אוסקר אמיתי, של שחקנית ראשית, לא אחד מוזיקלי כמו שקיבלה על "Shallow". היא תרצח בשבילו.

טוב, ליידי גאגא לא באמת תרצח בשביל אוסקר - אבל לשקר? את זה היא כבר עשתה. אלא אם אתם מאמינים למה שאמרה לאחרונה בראיון, וש"Father, Son and House of Gucci", השורה הכי זכירה מהסרט (והטריילר הוויראלי לקראתו), היא אלתור שלה. "זו עדות לגדולה של רידלי סקוט כבמאי", היא הסבירה, והתסריטאי רוברטו בנטיבנה סיפר ש"היו המון אלתורים שירדו בעריכה". בסדר, כל שחקן וקמפיין האוסקר שלו. לג'ניפר לורנס יש הופעות בתוכניות לייט נייט עם סיפורים על חוויות מביכות, לגאגא יש תשעה חודשים עם מבטא איטלקי ומחוות טוטאליות.

ב"בית גוצ'י" (סרטו השני של סקוט השנה, אחרי "הדו-קרב האחרון") גאגא מגלמת את פטריציה רג'יאני, אשתו של מאוריציו גוצ'י (אדם דרייבר) מבית האופנה ההוא. אין טעם להתייחס לגופו של סרט, כי ניכר ש"בית גוצ'י" הוא פרויקט מהסוג שמפצל את הקהל שלו: חלק לא מבינים למה ישבו במשך שעתיים וארבעים מול הקשקוש מלא הפאתוס הזה, אחרים מתאבססים לסאגה שלא ידעו שהם צריכים (וגם הם, אגב, מסכימים ששעתיים וארבעים זה לא אורך סביר). משיחות שניהלתי מאז הצפייה, נדמה שנקודת המחלוקת העיקרית היא ג'ארד לטו בתור בן הדוד פאולו. שמעתי טיעונים משני הצדדים - אלה שאומרים שמדובר בתפקיד קומי מבריק, ואלה שאומרים שזו קריקטורה מגוחכת, מיותרת וכמעט פוגענית (אני בצד הנכון, שהוא כמובן הצד השני). על גאגא, כך נראה, כמעט כולם מסכימים.

ההישג האמיתי של גאגא ב"בית גוצ'י" מתבטא לא בינה לבין עצמה, אלא בינה לבין האחרים. דרייבר, לטו, אל פצ'ינו, סלמה הייק, ג'רמי איירונס, קאמי קוטן: לא חסרים כאן שחקנים מצוינים - והיא עדיין מתעלה עליהם, כשהיא רק בסרטה האמיתי השני. קריירת המשחק הרצינית של גאגא (בניכוי כמה זבלונים) התחילה עם קומץ עונות של "אימה אמריקאית" ועם הסרט "כוכב נולד", שם כיכבה בתפקיד הראשי. אני די משוחד בכל הנוגע לרומן הקולנועי בינה לבין בראדלי קופר (אפרופו קמפייני אוסקר והשקרים שהם מביאים), אבל אי אפשר להתווכח עם המספרים - גאגא זכתה בהמון הערכות ופסלונים על מעט מאוד תפקידים. נדמה שטייטל "כוכבת הפופ שיודעת לשחק פה ושם" (ע"ע מדונה, שר) רחוק מלהיות הכיוון שלה. גם אם היא תזכה השנה באוסקר, וזה לא יהיה קל, קריירת המשחק שלה עוד תמשיך.

מהרגע שבו רג'יאני של גאגא נכנסת למועדון בתחילת "בית גוצ'י", ברור מה היא באה להגיש לנו: קאמפ. המונח החמקמק הזה שקשה לשים עליו את האצבע, אבל כשיודעים - יודעים. הקאמפ של גאגא הוא כזה שמציף המון שאלות (למשל, ולא רק: מה נסגר עם המבטאים? למה הם מדברים באנגלית בעצם? אם הם מדברים באנגלית, למה להגיד "צ'או"?), בלי שום כוונה לענות עליהן. היא טוטאלית, אוונגרדית, מצוידת בסיפור רקע מעניין ובבגדי הנשים היחידים בסרט שנראים כמו גוצ'י. אפשר לנתח את הדמות שלה לפני ולפנים, ואפשר גם סתם להכין איתה גיפים. כשהיא מוחאת כפיים ואומרת "בראבו" זה חומר לכמה שניות בטריילר, כשהיא מתמודדת עם משבר חריף בנישואים זה חומר למאמרים אקדמיים. 

אבל יש גם טוויסט קטן בקמפיין האוסקרים של גאגא: בניגוד לכל כך הרבה שחקנים שגילמו אנשים אמיתיים לפניה, היא מעולם לא דיברה עם רג'יאני (שעדיין בחיים). אל תצפו להופעת אורח מפתיעה וסטנדינג אוביישן בערב האוסקרים. רג'יאני עצמה כבר התלוננה על זה, וגאגא כמו גאגא אמרה ש"ניגשתי לסיפור הזה כאישה סקרנית עם נפש עיתונאית, וקראתי בין השורות את כל מה שמתרחש בסצנות. אז אף אחד לא יכול להגיד לי מי הייתה פטריציה רג'יאני. אפילו לא היא". חצופה? בערך. משכנעת? מאוד. אייקונית? תמיד. בפרפרזה על המוטו מקמפיין האוסקרים הקודם שלה: יכולים להיות 100 אנשים בחדר, ו-99 מהם לא יתאבדו בשביל אוסקר. גאגא הייתה, ונשארה, החריג היחיד.